רובי סולימן, שותף וראש תחום ההייטק ב-PWC ישראל, מסביר לאן זורם הכסף בהייטק הישראלי ומהם עקרונות הליבה לגיוס ולהסכמי השקעה נכונים.
רובי סולימן, שותף ראש תחום הייטק ומנכל הייעוץ ב-PWC ישראל, מספר על תעשיית ההון סיכון שהשקיעה כ-5 מיליארד דולר בחברות ישראליות ב-2017, ומסביר שרוב הכסף זורם כיום לחברות בשלבי צמיחה ולא לחברות צעירות. הוא מתאר את עבודת הדיו-דיליג'נס הפיננסי והעסקי למשקיעים, ומדגיש שמשקיעים אמריקאים אינם סובלניים לעיגול פינות וחריגה מהחוק. הוא מנתח הסכמי השקעה טובים מול גרועים, ממליץ על מבנה פשוט של 1x non-participating ומזהיר מפני 3x וזכויות וטו שמשתקות את החברה. לסיום הוא מתייחס לתוכנית הסטארט-אפים של PWC ולהסכם בין יזמים כאל הסכם פרידה שמונע ריבים עתידיים.
תובנות מרכזיות
- כמות הכסף הגדולה זורמת בעיקר לחברות בשלבי צמיחה (גרוס), בעוד שחברות צעירות סובלות מחוסר מימון יחסי בשנים האחרונות.
- הכלל 'כשאפשר לגייס מגייסים' הוא הנכון ביותר ליזם, כי משברים כלכליים מגיעים במחזוריות וכשהם קורים המשקיעים עוצרים תחילה את ההשקעות מחוץ למדינתם.
- הסכם השקעה פשוט מסוג 1x non-participating נכון יותר מ-3x, כי מבנה אגרסיבי מרתיע משקיעים עתידיים ויוצר ליזמים דיס-אינסנטיב מוחלט.
- האותיות הקטנות וזכויות הווטו חשובות לעיתים יותר מהוולואציה — וטו רחב מדי יכול לשתק את החברה ולמנוע ממנה כל פעולת המשך.
- בדיו-דיליג'נס עסקי בחינת מגמת המחירים בשוק (כמו ירידת מחירי צ'יפים) יכולה לחזות קריסת חברה גם כשהיא רווחית ומסודרת פיננסית.
- הסכם בין יזמים מייסדים הוא למעשה הסכם גירושין, וחלק הפרידה בו הוא הקריטי כי ריבים בין יזמים הם מסיבות הכישלון הנפוצות.
אתה יכול לתת דוגמה לדיו-דיליג'נס שעשיתם, בלי לציין שמות, לחברה שהמשקיע מאוד רצה להשקיע בה ומבדיקה שעשיתם החלטתם לא להשקיע?