אמן ישראלי שחי בניו יורק מגיל 16 מסביר מבפנים למה השמאל הפרוגרסיבי האמריקאי תומך בחמאס ורואה בציונים 'עליונים לבנים'.
בפרק מארח בן בן ברוך אמן ישראלי (אחיו של הכתב איתי אנגל) שהוא מוזיקאי וקומיקאי החי בניו יורק מגיל 16, ליד אוניברסיטת קולומביה. עיקר השיחה עוסק בחוויה של ישראלי ויהודי בלב הקהילה האמנותית והפרוגרסיבית בארה"ב אחרי השביעי באוקטובר, וכיצד האנטי-ציונות הפכה שם למיינסטרים בקרב שמאלנים, אמנים, הקהילה הלהט"בית והשחורה. האורח טוען שהמחאה נובעת לא מטמטום אלא מ'יותר מדי מזל' — אנשים שמעולם לא חוו מלחמה ולכן מתרגמים את ישראל לסיפור פשטני של 'עליון לבן ההורג חומים מסכנים'. הפרק מתאים למי שמתעניין בפוליטיקה זהותית אמריקאית, ביחסי ישראל-תפוצה, ובמבט אישי ולא אקדמי על אנטישמיות החדשה. הטון משלב הומור, אישיות וכובד ראש.
תובנות מרכזיות
- האורח מבחין שאחרי 7 באוקטובר האנטישמיות עברה מהימין הקלאסי אל השמאל הפרוגרסיבי — קהילת האמנים, הלהט"ב והשחורים — והפכה שם לעמדה מקובלת.
- טענה מרכזית: התומכים אינם מטומטמים אלא 'too lucky' — מעולם לא חוו מלחמה, חבר שנפל או פיגוע, ולכן אינם תופסים את המורכבות ומתרגמים הכל לנרטיב פשטני.
- במוחם של מיליונים 'ציוני' שווה ל'עליון לבן שכובש אדמות ויורה בחומים' — בעוד שלמעלה מ-50% מאוכלוסיית ישראל היו נחשבים בעיניהם 'אנשים חומים'.
- המילה 'אנטישמיות' איבדה ערך ('אין לה קארנסי') בשיח האמריקאי, כי גם אם מסבירים בהיגיון שאנטי-ציונות היא אנטישמיות — זה פשוט לא מעניין אותם.
- האורח מעריך שמבין כ-6 מיליון יהודי ארה"ב, כשליש אנטי-ציונים, כשליש ציונים (לרוב ימניים/רפובליקנים), ושליש שמעדיפים להתרחק מהנושא כדי לא 'להתבטל'.
- פרספקטיבה אישית: דווקא יציאה מישראל בגיל צעיר ומבט מבחוץ אפשרו לו להבין את המקום טוב יותר; בבית הוריו השמאלני הוא נחשב היום 'ביביסט'.
אם נניח בצד את הכעס והאגו ונסה להבין לוגית — איך אנשים שחותרים לחופש וליברליות מחבקים דווקא את חמאס ואת האג'נדה השריעתית?