פרק 46: פוסט טראומה והתמכרות | פרופ' שאולי לב-רן

בפרק השלמה של הפודקאסט 'מכורים' מנתחים את הקשר בין סטרס ופוסט-טראומה בתקופת המלחמה לבין התמכרות, ואת הצורך בוויסות עצמי מול אי-ודאות מתמשכת.

אורי ואילן מארחים את פרופסור שאולי לברן, מייסד שותף במרכז הישראלי להתמכרויות, לשיחה על השפעת השנתיים וחצי האחרונות והדריכות המתמדת בעקבות המלחמה. הם טוענים שהקצה של סטרס הוא פוסט-טראומה והקצה של שימוש הוא התמכרות, ושכמעט כל אדם חשוף לסטרס ופונה למשהו לוויסות. מודגש מדרג אמצעי הוויסות — מנשימות ופנייה לאדם קרוב ועד גלידה, מסכים, אלכוהול וסמים — והאתגר המרכזי בתקופה הוא לא להחמיר את המצב. עוד עולה הקושי שבאי-ודאות לגבי סוף המלחמה והאחריות על הפעולות ולא על התוצאות.

תובנות מרכזיות

• המערכת הגופנית הדרושה ללחימה (סימפטטית, דריכות) הפוכה לחלוטין מזו הדרושה לרגיעה (פרסימפטטית), והמעבר ביניהן אינו מיידי.
• הקצה של סטרס הוא פוסט-טראומה והקצה של שימוש הוא התמכרות — מדובר על רצף שכל האוכלוסייה חשופה אליו, לא רק נפגעי טראומה.
• אדם אינו יכול לחיות בדריכות מתמדת ולכן יחפש ויסות — פנימי או חיצוני; לא כל אמצעי הוויסות שווים וצריך 'מורה נבוכים' שמדרג אותם.
• יש להבחין בין פחד מבורך ששומר עלינו לבין דריכות מתמדת מתישה, ובין 'לא נורא' ל'הכל סבבה' כדי לא להפוך הכל לנורא.
• אנו אחראים על הפעולות אך לא על התוצאות, ואי-הוודאות אינה חדשה — חלק מהעבודה הוא להכיל אותה.
• אחרי השימוש (גלידה, בינג', חומר) מגיעות אשמה וחרטה, שלעיתים קרובות מחזירות לשימוש ומגבירות אותו, בניגוד לאחריות.