"אנחנו צודקים בזה שאנחנו נלחמים בלבנון, אבל אנחנו לא ננצח שם. אז מה עושים?"

ניתוח מספרים ופסיכולוגיה פוליטית שמסביר איך נוצר בישראל רוב 'דמוקרטי-ליברלי' מוצק, ולמה אייזנקוט הוא כרגע המועמד החביב ביותר שעלול לעקוף את בנט.

ליאור קודנר מארח את הסוקר דודי חסיד (מנכ"ל קנטר) ואת הפסיכולוג הפוליטי פרופ' ערן הלפרין מהאוניברסיטה העברית לניתוח המפה הפוליטית לקראת בחירות שתאריכן עוד לא נקבע. השניים מסבירים שהמעבר הגדול בין הגושים קרה כבר עם ההפיכה המשטרית והמחאה נגדה, ושנוצרה זהות חדשה של מחנה 'דמוקרטי-ליברלי' מול מחנה 'שמרני-לאומני' — מעבר לחלוקה הישנה של 'ביבי, לא ביבי'. הם דנים בכך שלקואליציה ירדו מנדטים בעיקר בגלל שחיקה באחוזי ההצבעה ('תופעת בת ים'), בזינוק של אייזנקוט שנתפס כאותנטי וכמי שאכפת לו, ובחיבור הכושל של בנט ולפיד שפגע במצביעי מרכז-שמאל. הפרק מתאים למי שמתעניין בפוליטיקה ישראלית, סקרים והתנהגות בוחרים, ומציע ניתוח עומק מעבר לכותרות.

תובנות מרכזיות

• המעבר המרכזי בין הגושים לא קרה בעקבות המלחמה אלא עוד קודם — בתחילת ההפיכה המשטרית והמחאה נגדה, שיצרה זהות חדשה של מחנה 'דמוקרטי-ליברלי' מול מחנה 'שמרני-לאומני'.
• אצל הליברלים קל להחליף מנהיג (לפיד, אייזנקוט או גולן — לא משנה), בעוד אצל השמרנים מצביעים 'ברגליים' — מי שמאוכזב פשוט נשאר בבית, ובכך מנשל את הקואליציה.
• באר שבע היא ברומטר: כשאחוז ההצבעה שם מגיע לאזור ה-60% גוש נתניהו במקום טוב, וכשהוא יורד מתחת ל-55% הוא בבעיה — הבדל של חמישה אחוזים שמייצג המון.
• אייזנקוט נתפס כפוליטיקאי החביב ביותר ומצליח לשחק על שני המגרשים — אגרסיבי כלפי נתניהו וגם 'גונב' מנדטים מבנט, בלי להיות 'דגל אדום' למצביעי הימין כפי שבנט ולפיד הם.
• לפי נתוני העומק, ארבעת-חמשת המנדטים שכולם מכנים 'מתנדנדים' בצד הליכוד אינם באמת מתנדנדים — מעל פני השטח הם מאוכזבים, אך בשאלות עומק אמונם נשאר במחנה נתניהו.