לעשות שלום בין כל הקולות שבתוכי, כמי שאובחנה בגיל 10.5| פרק 52 עם שירה אורנשטיין

אוטיסטית בוגרת מספרת איך זה היה לקבל אבחנת אספרגר דווקא בתחילת גיל ההתבגרות — ולמה גיל עשר וחצי הוא הגיל הכי קשה לקבל בו את הבשורה.

שרון מארחת את שירה אורנשטיין, מטפלת ואוטיסטית בוגרת, לשיחה על הסיפור האישי שלה. שירה מספרת שאובחנה עם תסמונת אספרגר בגיל עשר וחצי — בדיוק על סף גיל ההתבגרות, גיל שבו התודעה החברתית והשאלה 'מה חושבים עליי' בשיא, מה שהפך את קבלת האבחנה לקשה במיוחד. הפרק נוגע בחרדה החברתית שליוותה אותה (שתיקה, הימנעות, סימולציות טלפון עם אמא, פחד שיצחקו עליה), במעבר מבית ספר רגיל לדמוקרטי ואז לחינוך מיוחד אחרי משבר רגשי, ובמסקינג של בנות שמתבטא לעיתים בהיעלמות במקום בהידמות. מיועד להורים לאוטיסטים, לאוטיסטים בוגרים ולאנשי מקצוע שמחפשים נקודת מבט מבפנים על מה זה להיות אוטיסט בוגר.

תובנות מרכזיות

• גיל עשר וחצי, תחילת ההתבגרות, הוא הגיל הכי קשה לקבל בו אבחנה — כי בדיוק אז התודעה החברתית בשיא, הילד מתרחק מההורים, והקבוצה החברתית הופכת למשמעותית ביותר.
• הסטיגמות שכבר נבנו בראש של הילדה (אוטיזם = ילד שלא מדבר וגם מפגר) הפכו את האבחנה לבשורה קשה — היא הרגישה 'מקולקלת' ורצתה להכחיש.
• כשאמא בישרה לה את האבחנה היא הגיעה מוכנה: עשתה מזה טקס נפרד, ציינה גם חוזקות וגם קשיים, וחיזקה שלהיות שונה זה לא דבר רע.
• כשהיא חוטפת את האבחנה 'מלמעלה' זה קשה, אבל אילו הייתה מזהה לבד שהיא אוטיסטית זה היה מתחבר לחלקי הנפש שלה במקום ליצור נפרדות — ולכן גוגל והצ'אט של היום הם יתרון לילדים שמזהים את עצמם.
• המסקינג של בנות הוא לעיתים לא הידמות לכולם אלא היעלמות — להפוך ל'ילדה שקופה' שלא רואים, כדי שלא יראו שהיא 'מוזרה'.