אופר עדן, שאיבד את ידו במלחמת יום כיפור, מספר איך הפך את הלימון ללימונדה ובחר כל יום מחדש לרוץ קדימה.
בפרק הראשון של הפודקאסט 'וולנס — לדעת יותר על בריאות', שחף מארח את אופר עדן, ספורטאי וחייל צעיר שנפצע קשה במלחמת יום כיפור 1973 בגזרת תעלת סואץ — יד ימינו נקטעה ויד שמאלו התרסקה. אופר מתאר את ההחלטה המכרעת שקיבל עוד בבית החולים: שאין דרך אחרת מלבד לקבל את המצב ולרוץ קדימה. הוא חולק בכנות את הקשיים שאינם רק פיזיים — הלימודים בטכניון, הכתיבה ביד שאינו מרגיש, וההשתלבות החברתית כבחור צעיר בן 19-20, כולל ההתמודדות עם בנות, לחיצות יד ופרוטזות. הפרק מתאים למי שמתמודד עם משבר או שינוי בלתי צפוי בחיים, ומחפש השראה לבחירה אקטיבית ולהמשך תנועה קדימה.
תובנות מרכזיות
- אופר מתאר את הפציעה כ'מזל טוב להיפצע' — נקודת מבט שמלמדת איך אפשר לזקק מתנות ומשמעות גם מתוך אסון.
- הדימוי של ענף עץ קשיח שצריך ללמוד להתכופף ברוח כדי לא להישבר — גמישות נפשית כתנאי להישרדות מול משברים.
- הקושי הגדול לא היה הפיזי אלא החברתי: אנשים לא יודעים כיצד לקבל מי שנראה שונה, ולכן הנכה עצמו צריך 'לשווק' את עצמו ולשכנע שהוא יכול להיות חבר.
- ההתמודדות הפכה למיומנות — היכולת להיכנס תוך חמש דקות לכל חברה ולדבר 'סמול טוק' עם כל אדם נולדה מתוך צורך הישרדותי.
- המוטו 'תמיד ללכת קדימה' הוא בחירה יומיומית מחודשת, לא אירוע חד-פעמי — לקום כל יום ולעשות את מה שנדרש כדי להתקדם.
מה אתם עושים אם יום אחד הייתם מתעוררים ללא ידיים? האם הייתם מצליחים להקים מפעלי תעשייה, לחתור על קייק או לרכוב על אופני שטח?