המכתב האחרון של וורן באפט מ-1969, יום אחרי שהודיע על פרישתו מברקשייר — ומה אפשר ללמוד ממנו על תשואה, סיכון נמוך וזיהוי בועות.
אבי שטרן ואמיל גולדפארד צוללים אל מכתב הפרישה של וורן באפט מ-1969, המכתב האחרון בתולדות השותפות שלו, בטיימינג שנופל יום אחרי הכרזת פרישתו מניהול ברקשייר האת'ווי. הם מנתחים את הביצועים יוצאי הדופן של הקרן — תשואה מצטברת של כ-2,600% על פני 12 שנה (כ-32% בשנה) מול כ-9% של מדד הדאו ג'ונס — ומדגישים שהגביע הקדוש של ניהול ההשקעות הוא להשיג תשואות גבוהות דווקא תוך לקיחת סיכון מינימלי. הפרק עובר לדון במצב של באפט כיום: למה ברקשייר גדולה מדי, למה הוא יושב על ערימת מזומנים, ואיך פעילות הביטוח מחייבת אותו להחזיק מזומן. כן נדונות 'קרנות הגוגו' של שנות ה-60 שרדפו אחרי הייפ טכנולוגי, במקביל מודרני של קרן ARK של קאתי ווד. מתאים למשקיעי ערך ולמי שמתעניין בהיסטוריה הפיננסית כראי לזמן הנוכחי.
תובנות מרכזיות
- הגביע הקדוש בניהול השקעות הוא לא רק תשואה גבוהה אלא תשואה גבוהה תוך סיכון נמוך — אצל באפט אין אפילו שנה אחת עם תשואה דו-ספרתית שלילית, גם כשהדאו רשם תשואה שלילית בארבע שנים.
- ברקשייר השיגה כ-20% בשנה לאורך 60 שנה מול כ-10% של ה-S&P 500, אך בשנים האחרונות היא כבר לא מכה את המדד בעיקר כי היא גדולה מדי — בחברה של חצי טריליון דולר קניית חברה ב-100 מיליון לא מזיזה דבר.
- המזומן של באפט קטן ממה שנראה: חלק גדול ממנו מחויב רגולטורית בגלל פעילות הביטוח, שבה נדרש להחזיק נכסים בטוחים כדי להחזיר כסף למבוטחים.
- הכלל של באפט להשקעה מהותית: להשקיע בגדול רק כשמבינים לעומק את הביזנס ויש הערכה סבירה לעתיד — ולא לפעול לפי מה שאחרים אומרים שכדאי.
- קרן ARK של קאתי ווד עשתה פי 8 בשש שנים על גל ההייפ הטכנולוגי, אך אחרי עליות הריבית קרסה ונותרה כ-75% מתחת לשיא — דוגמה לכך שאין מתודולוגיה אמיתית מאחורי רכיבה על הייפ.
ואיך אנחנו יודעים שבאפט משיג תשואות תוך סיכון נמוך? כי לאורך הזמן אין אפילו שנה אחת עם תשואה דו-ספרתית שלילית, גם בתקופה שבה הדאו ג'ונס רשם תשואה שלילית בארבע שנים שונות.