המרחק בין מי שמסתדר למי שקורס הוא רגע אחד — נפילה ברחוב — וזה לא מזל אלא מדיניות חברתית, "טרור חברתי" מאורגן.
פרק של הסכת מבית הקולקטיב האזרחי המזרחי, בהנחיית מוטי גיגי, העוסק בעוני, דיור ורווחה בישראל בזיקה לפריפריה, מגדר ומזרחיות, ובמיוחד אחרי השבעה באוקטובר. מתארחות שתי נשות קולקטיב: ד"ר שלומית בנימין, סוציולוגית החוקרת דיור ציבורי ואמהות חד-הוריות מחוסרות דיור, ושלומית צומח-לאמן, עובדת סוציאלית ומנהלת עמותה. דרך סיפורים אישיים ומחקריים — ובהם "גליט", אמא חד-הורית עצמאית בעלת תואר שקרסה לעוני אחרי נפילה ופציעת גב — הן מראות כמה דקה הרשת המפרידה בין יציבות לחוסר ביטחון דיורי. הדיון נוגע גם בהפרטה הזוחלת של מערכת הרווחה, בתפיסות נאו-ליברליות, ובמשפחות מהדרום ששילמו מחיר כבד עם ילדים ביחידות קרביות. מתאים למאזינים שמתעניינים בצדק חברתי, מדיניות רווחה, מזרחיות ופוליטיקה של עוני בישראל.
תובנות מרכזיות
- עוני אינו מזל או "צונאמי" אלא מדיניות חברתית מכוונת — ושלומית בנימין מגדירה אותו כהפרה של זכויות אדם ואף כ"טרור חברתי" מאורגן ולא אקראי.
- סיפורה של "גליט" — אמא חד-הורית עצמאית עם תואר ראשון שקרסה לעוני אחרי נפילה ברחוב ופציעת גב — ממחיש ש"זה יכול לקרות כמעט לכל אחד" כשאין רשת ביטחון משפחתית.
- ההבדל בין החוקרת לבין הנחקרת היה מינימלי: שתיהן חד-הוריות עובדות; מה שהפריד הוא רק קיומם של הורים שיכולים לתמוך כלכלית — לא מאמץ או כישרון.
- מערכת הרווחה הציבורית מתרוקנת מתוכן ומתפצלת לשתי מערכות — רווחה פרטית בתשלום למשפחות עשירות לצד רווחה ציבורית דלה ושחוקה, בדומה לחינוך הפרטי.
- המובילות החברתית של משפחות עוני מהפריפריה גובה מחיר נורא: ילדים ביחידות קרביות שחזרו עם פציעה מוסרית ופוסט-טראומה, שמסרבים לטיפול כדי לחסוך להבטחת הכנסה, דיור ותואר.
מה מבדיל ביני לבינה באותו רגע? — ואולי רק מזל? "לא, זה לא מזל, זה לא צונאמי, זו מדיניות חברתית."