מבוא ל''גבעת חלפון'' עם ד''ר גלעד פדבה

ד"ר גלעד פדווה מנתח כיצד 'גבעת חלפון אינה עונה' הפך לסרט פולחן ישראלי שבו-זמנית משעתק גזענות עדתית בתבנית הבורקס וגם לועג לאתוס הלוחם הצבר של אסי דיין ואביו משה דיין.

הפרק, בהנחיית ד"ר גלעד פדווה במסגרת סמסטר על סרטי פולחן ישראליים, מנתח לעומק את 'גבעת חלפון אינה עונה' (אסי דיין, 1976) כסרט הבורקס המצליח ביותר שמכר מעל 672 אלף כרטיסים. פדווה פורש את ההתפתחות מהקולנוע הלאומי-החלוצי האשכנזי (כמו 'הם היו עשרה') דרך הקולנוע האישי-האמנותי ועד הקולנוע הפופולרי-המסחרי וסרטי הבורקס, וטוען שהסרט משעתק תבנית גזענית שמציגה מזרחים כפרימיטיביים וחיוניים ואשכנזים כקרים ומזויפים. במקביל הוא מראה שהסרט מתעלל באתוס הלוחם הצבר, ביקורת אישית-פוליטית של אסי דיין כלפי אביו משה דיין ומיתוס הגבורה. מתאים לחובבי קולנוע ישראלי, היסטוריה ותרבות, ולמי שמבקש להבין איך קומדיה עממית הפכה לכלי ביקורת על הצבא והממסד.

תובנות מרכזיות

• סרטי הבורקס מציעים 'עסקת חבילה' מזויפת: לכאורה הם מעניקים מקום למזרחים, אך בפועל מציגים אותם כחיוניים ופרימיטיביים מול אשכנזים אינטליגנטים ובעלי מעמד וכסף.
• השם 'חלפון' עצמו משמש כשם קוד לעממיות מזרחית בלתי מתוחכמת, ומזהה בין מזרחיות לבין רדידות עלילתית.
• פדווה מבחין בין שלושה זרמים: הקולנוע הלאומי-החלוצי שניסה לחנך, הקולנוע האישי הפילוסופי-אקסיסטנציאליסטי לקהל משכיל, והקולנוע הפופולרי המסחרי שביקש רק לבדר ולמכור כרטיסים.
• הביקורת על מיתוס הלוחם הצבר אינה מקרית: אסי דיין, בנו של משה דיין, מתחשבן עם אביו ועם אתוס הגבורה שאביו עיצב, כפי שעשה גם בדרמה 'שתיקת הצופרים'.
• דווקא הקומדיות הפופולריות, ולא הקולנוע ה'רציני', הן שמתחו את הביקורת הבולטת ביותר על הביורוקרטיה והחשיבות העצמית המוגזמת של הממסד הביטחוני.