תיעוב ותאבון: אוכל ולאומיות בספרות העברית עם הד''ר יחיל צבן

ד"ר יחיל צבן מראה איך אוכל הופך לסיפור לאומי — מ"שיר הפלאפל" ועד הזית שחלוץ צעיר מקיא ואז לומד לאהוב כטקס התאקלמות בארץ ישראל.

הרצאה מתוך סדרת 'האוניברסיטה המשודרת' על מזון, מאת ד"ר יחיל צבן, חוקר ספרות עברית ותרבות אוכל ישראלית מאוניברסיטת תל אביב ומכללת אורנים. צבן טוען שאוכל הוא תופעה לא רק פיזיולוגית אלא גם לשונית — השפה היא 'תבלין' שקובע את טעמו, איכותו ומשמעותו של המזון, ומשמשת מנגנון שיווקי ולאומי. הוא מנתח כיצד מאכלים מכוננים זהות קבוצתית (החל מן הבמבה שאוכלים מעל 90% מבתי האב בישראל) וכיצד אוכל לאומי קושר קהילה למקום ומעניק 'לגיטימציה טריטוריאלית', תוך פירוק הסתירות שמאחורי מאכלים כביכול לאומיים כמו הפלאפל והחומוס. ההרצאה מתאימה למתעניינים בספרות עברית, תרבות, סוציולוגיה של האוכל ולאומיות, ומציעה קריאה צמודה של טקסטים ספרותיים על האוכל כטקס מעבר.

תובנות מרכזיות

• השפה היא 'תבלין' שמעצב את המזון: משפט אחד כמו 'השקשוקה כאן עשתה לי קלקול קיבה' יכול להפוך מאכל טעים למעורר בחילה — לעיתים הדיבור על המזון חשוב מהמזון עצמו.
• אוכל לאומי מעניק 'לגיטימציה טריטוריאלית' — האוכל את מזון המקום מכניס את המקום אל גופו והגוף הופך למקום ('הפלאפל הוא שלנו כמו שארץ ישראל שלנו').
• המאכלים ה'לאומיים' חדורים סתירות: פלאפל אכלו במזרח התיכון מאות שנים לפני מדינת ישראל, החומוס מורכב מרכיבים מיובאים (גרגרים ממזרח אירופה, סומסום מאתיופיה, קמח מארה"ב), והשניצל פופולרי היום יותר מהפלאפל — אבל 'שיר הפלאפל' מתגבר על הסתירות באמצעים פואטיים ומציג תפיסת עולם 'קלה לעיכול'.
• פריחת תרבות החומוס הישראלית מתרחשת במקביל לעליית מקדונלדס: החומוס נתפס כהצלה מ'ההגמוניה ההמבורגרית' ומחזיר תחושת מקומיות ואותנטיות מול האוכל הסדרתי.
• בספרות העברית האוכל מוצג כטקס מעבר וחניכה: בסיפור 'קדחת' של יוסף לוידור החלוץ הצעיר מקיא את הזיתים בתחילה, ורק לאחר שהבריא ממחלת הקדחת הוא אוכלם בתיאבון — סימן לכך ש'התאקלם בארץ' והפך לאזרח.