הפקידים מפרקים את המדינה מפנים. חלון אוברטון 14 עם ח"כ עמית הלוי.

גדי טאוב מארח את המוזיקאי-הסאטיריקן נתן סולומון לשיחה על האמן שיצא נגד הזרם, על הכעס שמניע את היצירה ועל מחיר חשיפת הדעה הפוליטית בעולם האמנות והאקדמיה.

פרק אורח בו גדי טאוב משוחח עם נתן סולומון, יוצר הסרטונים המוזיקליים הסאטיריים שהתפוצצו ברשת (בהם 'רק לא ביבי' ו'אבא, אמא, אני ביביסט'). השניים מספרים על נתיב דומה: שניהם הגיעו מתוך 'מיליה' שמאלני ואמנותי והפכו לקולות ימניים בולטים, ועל המחיר החברתי והמקצועי של עמדה זו — איבוד עבודה בתסריטאות, חרם, וכינויים מעליבים. נתן חושף שהיצירה שלו נובעת מ'כעס מאוד גדול', בהשראת פרנק זאפה, וטאוב מציב את השאלה הפוליטית-פילוסופית האם ההשתקה של דעות נחשבת לפשיזם. הפרק מתאים למי שמתעניין בתרבות, בפוליטיקה ישראלית ובחופש הביטוי בשדה האמנות.

תובנות מרכזיות

• נתן סולומון מעיד שהסאטירה המוזיקלית שלו לא נובעת מהומור אלא מ'כעס מאוד גדול' — מה שלדבריו עושה אותה אמיתית ולא מזויפת.
• טאוב וסולומון מתארים תופעה של 'אנוסים' — אמנים, אקדמאים ואנשי מקצוע שתומכים בעמדותיהם בסתר אך מסרבים להצטלם או להיחשף מחשש לפגיעה בפרנסתם ובמעמדם המשפחתי.
• טאוב מספר שבעיתון 'הארץ' הוא טופל תחילה כ'קוריוז' (ימני משכיל), אחר כך הותקף במאמרי-נגד, ולבסוף הושתק בשתיקה — 'לא הצלחנו להעיף אותו, אז נרקיב אותו בשתיקה'.
• פרנק זאפה ולהקת The Mothers of Invention מוצגים כהשפעה מרכזית על סולומון — המסגרת האמנותית הצינית שמכניסה אמירות חדות בתוך מוזיקה.
• סולומון קורא ל'ימין רך' ולמתלבטים לאחר ה-7 באוקטובר שלא לחשוש: המחנה הימני אינו הומוגני ויש בו מגוון רחב של אנשים, לא רק קיצונים.