רמב"ם: שלושה פרקים -נזקי ממון - פרקים יב-יד

על מה הפרק?

חופר בור ברשות הרבים או מניח תקלה חייב נזק שלם על בהמה שניזוקה, אבל פטור על אדם שמת בו ועל כלים, ואילו המבעיר אש חייב גם על אדם כאילו הזיקו בחיצו.

בעל הבור משלם נזק שלם על שור או חמור שנפלו ומתו, אבל רק אם עומק הבור עשרה טפחים, וטפח מים נחשב כשני טפחים יבשה. מי שהפקיר את רשותו ואת בורו, או הקדישו, פטור, כי הכתוב אומר בעל הבור ישלם, מי שיש לו בעלים. הבור הוא אב נזיקין וכל המניח תקלה ברשות הרבים הוא תולדתו, ולכן חייב על אדם ובהמה שניזוקו אבל פטור על כלים שנשברו. המדליק אש חייב על כל מה שנשרף ואף על אדם שנחבל בה בנזק, שבת, ריפוי, צער ובושת, כאילו הזיק בידו.

/ תובנות מרכזיות

• מפי השמועה למדו שור ולא אדם, חמור ולא כלים, ולכן אדם שנפל לבור ומת, בין בן חורין ובין עבד, בעל הבור פטור.
  שמור תובנה
• בור של שני שותפים: הראשון חייב עד שימסור דליו לשני, ומשעה שהשני מצא את הבור מגולה ולא כיסהו הוא לבדו חייב, עד שידע הראשון כדי שישכור פועלים ויכסנו.
  שמור תובנה
• מי שנשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחר במים פטור מדיני אדם כי הוא אנוס, אבל חייב בדיני שמיים מפני שלא סילק את החרסים.
  שמור תובנה
• הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים אינם דומים לבור, כי אין תחילתם להזיק, ולכן בית דין קובע שלושים יום לקוץ ולסתור ורק אחרי הזמן חייב.
  שמור תובנה
• ליבתה אותה רוח שאינה מצויה הכל פטורים, אבל ליבה וליבתו הרוח חייב, שהרי הוא גרם, וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם.
  שמור תובנה

ניתוח מאת מערכת פודקאסט·ישראל, מבוסס תמלול אוטומטי של הפרק. על המתודולוגיה והמגבלות