פרק 40: ארז כהן, צלם כאן 11 שנמלט מהמחבלים: "זה יום שלא נגמר"

/ שאלות נפוצות על הפרק

מה עשה ארז כהן, צלם כאן 11, בבוקר 7 באוקטובר אחרי שהטלפון רטט בשעה 6:29?

ארז הבין מיד שמדובר במתקפה חסרת תקדים, ניגש לכספת ושלף אקדח עם שתי מחסניות, דבר שלא היה אופייני לו. הוא נסע מביתו במיתר לגבעה שמאחורי קיבוץ גבים, מעל תחנת הדלק, הציב חצובה והתחבר לשידור חי, ולדבריו היה כנראה הצלם הראשון שהוציא תמונה לאוויר.

למה ארז כהן בחר לדווח בשידור באופן מעורפל כשנשאר לבד על הגבעה בלי כתב?

הכתב שלו, איציק זוארץ, היה בחופשה ביוון, והכתב הצבאי נחסם בצמתים בדרך לנגב, כך שארז מצא את עצמו כצלם מדווח. למרות שכבר הבין שיש מחבלים ביישובים, הוא חשב על מאות אלפי אנשים בבתים ועל אימהות של חיילים באזור, ולא היה לו מידע מוצלב. לכן תיאר תמונה כללית בלבד, כי דיווח מפורש נראה לו חוסר אחריות.

מה היה הקשר של ארז כהן לרינת שגב אבן מקיבוץ בארי ביום הטבח?

רינת שגב אבן, עובדת סוציאלית שהכיר שנה לפני הטבח, הייתה חברה טובה שלו, והם הסתמסו בלי הפסקה מהשעה שש וחצי בבוקר ועד כמעט ארבע אחר הצהריים. היא שלחה לו צילומי מסך מקבוצת הוואטסאפ של בארי ובשלב מסוים כתבה לו «ארז, הם היו פה בבית». ארז ניסה להשיג כל איש קשר במדים כדי לשלוח כוח חילוץ, ונתקל בדממה, ורינת נרצחה יחד עם בעלה ושניים מילדיה.

מה קרה לארז כהן כשלוחמי ימ"ם הגיעו לגבעה בצומת שער הנגב?

ארבעה או חמישה לוחמים כיוונו אליו נשק, ורק פאץ' של דגל ישראל הבהיר לו שהם לא מחבלים. הבכיר מביניהם הוריד אותו למיגונית בתחנת הדלק של גבים, ושם ארז החזיק את ידו של לוחם פצוע שחטף כדור מהצד ונתן לו סטירות כדי שלא יאבד הכרה. לימים קיבל שיחה ממספר חסוי ושמע שהלוחם השתקם ואפילו חזר לשירות.

איזה חישוב עשה ארז כהן כשנשאר לבד מול המחבלים ליד תחנת הדלק?

אחרי שהלוחמים פינו את הפצוע בסוואנה התקינה ועזבו, ארז שלף את האקדח וחישב שיש לו שתי מחסניות של 12 כדורים כל אחת. הוא אמר לעצמו «אני לא לוחם ימ"ם. אני לא צלף», והעריך שאולי יצליח לפגוע באחד, שניים או שלושה. הוא בחר לא להתקשר הביתה לנטלי כדי לא להכביד, כי לא ידע אם ייצא משם.

מתיאור הפרק

שלוש שנים אחרי טבח שבעה באוקטובר, צלם כאן 11 ארז כהן חוזר לבוקר שבו נמלט ממחבלים, סייע ללוחם ימ"מ פצוע והתכתב במשך שעות עם חברתו רינת שגב-אבן, שנרצחה בבארי עם בעלה חן ושני בניהם, אלון ועידו. בשיחה אישית עם חברו הוותיק רוני סופר הוא מספר על התמונות שאינן מרפות, האובדן, המחיר הנפשי וההחלטה לחזור כבר באותו יום לתעד. וגם: מדוע עיתונות חופשית היא חלק מההגנה על הדמוקרטיה, ומה יצטרך הציבור להכריע בבחירות 2026.