פרק 1- הטרילמה של ישראל: ביטחון, תשתיות וחוב

כל 20 אלף אנשי מילואים שנעדרים ממקומות העבודה עולים למשק הישראלי כ-9 מיליארד שקל בשנה — ומכאן גם המחיר הכלכלי של אי-גיוס.

פרק מסדרת הפודקאסטים של המכון לחקר יזמות ואסטרטגיות כלכליות במרכז האקדמי פרס, בהנחיית פרופ' לאו ליידרמן, עם ד"ר עדי ברנדר, מנהל חטיבת המחקר בבנק ישראל וחבר הוועדה המוניטרית. ברנדר מספר על דרכו לכלכלה — מעבודת בגרות על חדשנות במשק, דרך דוקטורט בקולומביה ועבודה בקרן המטבע הבינלאומית — ועל תפקידה הרחב של חטיבת המחקר (מדיניות מוניטרית, ייעוץ כלכלי לממשלה ויציבות פיננסית). עיקר השיחה עוסק בהתפתחות התוצר והצמיחה: ההתאוששות המהירה מהקורונה, ההתרסקות שלאחר ה-7 באוקטובר, והפגיעה המתמשכת בצד ההיצע. הפרק מתאים למי שמבקש להבין במונחים מקרו-כלכליים ברורים את עלות המלחמה ואת ההיגיון הכלכלי שמאחורי דיון הגיוס.

תובנות מרכזיות

• ישראל צמחה בשני העשורים האחרונים בכ-3.5% ריאלי בשנה, אך מאחר שהאוכלוסייה גדלה בכ-2%, התוצר לנפש — מה שבאמת חשוב למשק הבית — גדל רק בכ-1.5% בשנה.
• הפגיעה הכלכלית במלחמה היא בעיקר בצד ההיצע ולא בביקוש: אנשי המילואים קיבלו שכר מהמדינה כך שהביקוש שלהם לא ירד, אבל מי שאמור לייצר את המוצרים והשירותים פשוט לא היה במקום העבודה.
• רמת החיים ירדה בכ-4% — כ-80 מיליארד שקל — בשל היעדר עובדים: עד 100 אלף איש במילואים בשיא, היעלמות של כ-200 אלף עובדים פלסטינים (בעיקר בענף הבנייה) ועקירת תושבי העוטף והצפון.
• כל 20 אלף אנשי מילואים שנעדרים ממקומות העבודה עולים למשק כ-9 מיליארד שקל בשנה — והחלפתם באנשים שכיום אינם עובדים (כמו האוכלוסייה החרדית) הייתה חוסכת את הסכום הזה.
• אחוזי הגיוס באוכלוסייה היהודית הלא-חרדית עומדים על 85-88% בקרב הגברים, ובנק ישראל הציב כבנצ'מרק תוספת של 7,500 משרתים חרדים — מעט יותר מ-50% מהמחזור השנתי של כ-14 אלף צעירים.