כיכר החתולות
עם איתמר בנאי ואלעד נבו
16 פרקים
על התוכנית
אלעד נבו ואיתמר בנאי מפרקים ומרכיבים מחדש נושא שונה בכל פרק דרך טקסטים, רעיונות ורגעים חד פעמיים.
מה זה כיכר החתולות?
כיכר החתולות הוא פודקאסט ישראלי בקטגוריית תרבות וספרות מאת עם איתמר בנאי ואלעד נבו. בארכיון 16 פרקים, פרק חדש בערך פעם בשבועיים, אורך פרק ממוצע כ-49 דקות.
| קטגוריה | תרבות וספרות |
|---|---|
| פרקים בארכיון | 16 |
| תדירות (מהפרקים האחרונים) | פרק חדש בערך פעם בשבועיים |
| אורך פרק ממוצע (בפרקים האחרונים) | כ-49 דקות |
| הפרק האחרון | 19 ביולי 2026 |
| פרקים עם ניתוח עומק | 3 |
עודכן:
תובנות הזהב מהארכיון
- המדע הבדיוני של הגל החדש (שנות ה-50 וה-60 בארצות הברית) הוא היורש האמיתי של האוונגרד האירופאי, לא הספרות ה'גבוהה'
- העידן הדיגיטלי, שהיה אמור לאפשר ריבוי קהילות שוליים אוטונומיות, דווקא ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, בדיוק כמו הקפיטליזם שבולע כל צורת חיים
- סדנאות הכתיבה האמריקאיות ייצרו 'קוקי-קאטר': הצורה משותפת לכולם ורק התוכן משתנה, ולכן הספרות האמריקאית נשמעת אחידה
- בספרות הספקולטיבית העכשווית פוליטיקת הייצוג תפסה את מקום העומק הצורני, עד שביקורות על 'בבל 17' מהללות את הגיוון ומתעלמות מהלשון
- ההיפוך של פדיה: אלוהים בונה את הארמון על הזבל כנקודת המרכז, והאומץ לחיות עם הזבל במרכז ולא לדחוק אותו לשוליים הוא האלוהי
- המרכז הוא היררכיה של פנטזיות: תל אביב היא פריפריה של ניו יורק או פריז, וכל פריפריה יכולה להיות מרכז ביחס למשהו, אבל למרכז האמיתי אף פעם לא מגיעים.
- מי שבאמת מזין את המרכז הם דווקא אנשי השוליים שחולמים אותו, בעוד תושבי המרכז כבר איבדו את הכמיהה והפכו לצינים.
- לא העיר דחתה אותך אלא לא ידעת לצאת ממנה בזמן, כי היא מעולם לא הייתה שלך, ואנשים אחרים חולמים אותה עכשיו בלי מקום עבורך.
- המאבק על מוסד הפרסים הוא מאבק על מרכז שכבר התפרק, בעוד החשיבה ממשיכה להניח אליטה מדומיינת שמתפקדת כגופי רפאים.
- חמישים שנות ספרות עם מרכז ברור וגדולי דור היו אנומליה, והמצב הנורמלי הוא הזירה המפוזרת והיצירתית של שנות ה-20.
- לבחור לשבת בצד אינו ילדותי אלא סימן לדיכאון עמוק או לבשלות נפשית, והוא דרך טובה יותר ליהנות מתרבות ולשמר את ההתלהבות.
- פריצת שדרות קרתה בזכות מסה קריטית: שניים-שלושה יוצרים שנפגשים מזינים זה את זה אקספוננציאלית עד שנוצרת סצנה.
- בראשית הייתה החברה ולא היחיד, כי הריטואל הוא מקור האנושיות שממנו נולד קודם היחס, אחר כך החברה, ורק בסוף האינדיבידואל, בהיפוך גמור לתמונה הליברלית של יחידים אטומיים שמתאגדים למדינה
- לכל ההיסטוריה האנושית הייתה מטאפיזיקה אחת בלבד, אנימיזם, שבו כל המציאות נתפסת כדבר חי אחד בעל אישיות שאפשר לדבר איתו
- הנצרות, ולא המדע או הכלכלה, היא שיצרה את המודרנה, והרפורמציה של לותר היא שהולידה את היחיד המודרני הממוקד בפנימיותו ובוחן את עצמו בלי הרף
- שלושת הדימויים המודרניים, העצמי הנחצץ, העולם כמסגרת אימננטית מכנית, והחברה כדבר מלאכותי, אינם תיאור של העולם אלא מסגרת התייחסות, וההתעקשות לראות בהם מציאות היא זו שממיתה אותנו ואת כדור הארץ
- הפרוגרסיבים והנאו ליברלים, שנראים מנוגדים, חולקים בלי לשים לב את אותה הנחת יסוד: היחיד האטומי מול מערכת ניטרלית שקובעת מנצחים
השאלות הבולטות בארכיון
למה כל הביקורות על 'בבל 17' מהללות רק את הגיוון - איש שחור מוביל, אישה היספנית - ומתעלמות לגמרי מהעומק הלשוני שבלב הספר?
האם אתה מסכים עם יאיר גרבוז שהאמנות הישראלית פרובינציאלית במהותה, ולכן המעשה המקורי היחיד שלה הוא החיקוי?
כשהמנחה טוען שיואב מעתיק את המעשה הפילוסופי לעולם של הדמיון, ויואב מתפרץ בהגנה: קודם גנבתם אותו, שיקרתם, רימיתם, חתכתם, אני צריך להגן על זה סוף סוף
3 פרקים = 3 מאמרים אפשריים. כל פרק בארכיון יכול להפוך למאמר עברי SEO/GEO שמדורג בגוגל ומצוטט במנועי AI.
פרקים עם ניתוח מלא
לאורך השיחה מתברר שהשוליים אף פעם לא נשארים בשוליים - הם הופכים למרכז, ודווקא שם, לפי אדף, מסתתרים החיים והיצירה
המוסכמה שהשוליים הם רק סיפור של דיכוי וחלוקת משאבים מתערערת כאן לטובת טענה הפוכה: דווקא הקיום השולי הוא שמזין חיי נפש עשירים ויצירה. אדף טוען שהעידן הדיגיטלי, שהבטיח ריבוי קולות, ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, ושהיורש האמיתי של האוונגרד האירופאי הוא דווקא המדע הבדיוני ולא הספרות ה'גבוהה'. המתח האמיתי צף בקריאה בחביבה פדיה: המעשה האלוהי אינו לטהר ולדחוק את הזבל החוצה אלא להעמיד אותו במרכז, כיסוד. מה שנשאר פתוח הוא אם התרבות שלנו בכלל מסוגלת לאומץ הזה, או שתמשיך לדחוף כל מה שלא מסתדר אל השוליים
- המדע הבדיוני של הגל החדש (שנות ה-50 וה-60 בארצות הברית) הוא היורש האמיתי של האוונגרד האירופאי, לא הספרות ה'גבוהה'
- העידן הדיגיטלי, שהיה אמור לאפשר ריבוי קהילות שוליים אוטונומיות, דווקא ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, בדיוק כמו הקפיטליזם שבולע כל צורת חיים
- סדנאות הכתיבה האמריקאיות ייצרו 'קוקי-קאטר': הצורה משותפת לכולם ורק התוכן משתנה, ולכן הספרות האמריקאית נשמעת אחידה
- בספרות הספקולטיבית העכשווית פוליטיקת הייצוג תפסה את מקום העומק הצורני, עד שביקורות על 'בבל 17' מהללות את הגיוון ומתעלמות מהלשון
- ההיפוך של פדיה: אלוהים בונה את הארמון על הזבל כנקודת המרכז, והאומץ לחיות עם הזבל במרכז ולא לדחוק אותו לשוליים הוא האלוהי
למה כל הביקורות על 'בבל 17' מהללות רק את הגיוון - איש שחור מוביל, אישה היספנית - ומתעלמות לגמרי מהעומק הלשוני שבלב הספר?
סוכם מתוך תמלול הפרק בעזרת AI. איך זה נעשה
20 - עריכה - אורח: פרופ' יגאל שוורץ
פרקים אחרונים
20 - עריכה - אורח: פרופ' יגאל שוורץ
19 ביולי 202658 דק׳19 - שוליים - אורח: שמעון אדף
9 ביולי 202627 דק׳לניתוח המלא של הפרק ←אמ;לקסיכום הפרק
המוסכמה שהשוליים הם רק סיפור של דיכוי וחלוקת משאבים מתערערת כאן לטובת טענה הפוכה: דווקא הקיום השולי הוא שמזין חיי נפש עשירים ויצירה. אדף טוען שהעידן הדיגיטלי, שהבטיח ריבוי קולות, ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, ושהיורש האמיתי של האוונגרד האירופאי הוא דווקא המדע הבדיוני ולא הספרות ה'גבוהה'. המתח האמיתי צף בקריאה בחביבה פדיה: המעשה האלוהי אינו לטהר ולדחוק את הזבל החוצה אלא להעמיד אותו במרכז, כיסוד. מה שנשאר פתוח הוא אם התרבות שלנו בכלל מסוגלת לאומץ הזה, או שתמשיך לדחוף כל מה שלא מסתדר אל השוליים
קראו עוד ▾הציגו פחות ▴- המדע הבדיוני של הגל החדש (שנות ה-50 וה-60 בארצות הברית) הוא היורש האמיתי של האוונגרד האירופאי, לא הספרות ה'גבוהה'
- העידן הדיגיטלי, שהיה אמור לאפשר ריבוי קהילות שוליים אוטונומיות, דווקא ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, בדיוק כמו הקפיטליזם שבולע כל צורת חיים
- סדנאות הכתיבה האמריקאיות ייצרו 'קוקי-קאטר': הצורה משותפת לכולם ורק התוכן משתנה, ולכן הספרות האמריקאית נשמעת אחידה
- בספרות הספקולטיבית העכשווית פוליטיקת הייצוג תפסה את מקום העומק הצורני, עד שביקורות על 'בבל 17' מהללות את הגיוון ומתעלמות מהלשון
- ההיפוך של פדיה: אלוהים בונה את הארמון על הזבל כנקודת המרכז, והאומץ לחיות עם הזבל במרכז ולא לדחוק אותו לשוליים הוא האלוהי
ש&תשאלות ותשובות מהפרק▾על מה הפרק הזה?
המוסכמה שהשוליים הם רק סיפור של דיכוי וחלוקת משאבים מתערערת כאן לטובת טענה הפוכה: דווקא הקיום השולי הוא שמזין חיי נפש עשירים ויצירה. אדף טוען שהעידן הדיגיטלי, שהבטיח ריבוי קולות, ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, ושהיורש האמיתי של האוונגרד האירופאי הוא דווקא המדע הבדיוני ולא הספרות ה'גבוהה'. המתח האמיתי צף בקריאה בחביבה פדיה: המעשה האלוהי אינו לטהר ולדחוק את הזבל החוצה אלא להעמיד אותו במרכז, כיסוד. מה שנשאר פתוח הוא אם התרבות שלנו בכלל מסוגלת לאומץ הזה, או שתמשיך לדחוף כל מה שלא מסתדר אל השוליים
▾מהן התובנות המרכזיות מהפרק?
המדע הבדיוני של הגל החדש (שנות ה-50 וה-60 בארצות הברית) הוא היורש האמיתי של האוונגרד האירופאי, לא הספרות ה'גבוהה' · העידן הדיגיטלי, שהיה אמור לאפשר ריבוי קהילות שוליים אוטונומיות, דווקא ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, בדיוק כמו הקפיטליזם שבולע כל צורת חיים · סדנאות הכתיבה האמריקאיות ייצרו 'קוקי-קאטר': הצורה משותפת לכולם ורק התוכן משתנה, ולכן הספרות האמריקאית נשמעת אחידה · בספרות הספקולטיבית העכשווית פוליטיקת הייצוג תפסה את מקום העומק הצורני, עד שביקורות על 'בבל 17' מהללות את הגיוון ומתעלמות מהלשון · ההיפוך של פדיה: אלוהים בונה את הארמון על הזבל כנקודת המרכז, והאומץ לחיות עם הזבל במרכז ולא לדחוק אותו לשוליים הוא האלוהי
18 - פריפריה - אורח: שמעון אדף
9 ביולי 202645 דק׳לניתוח המלא של הפרק ←אמ;לקסיכום הפרק
מה שמפתיע כאן הוא שאדף לא מגן על השוליים כקורבן אלא הופך אותם ליתרון: השוליים הם המקום שבו התרבות בכלל מתגבשת, והמרכז הוא פנטזיה שמתרחקת ככל שמתקרבים אליה. הפרק מערער את ההנחה שיש בכלל מרכז תרבותי אמיתי להיאבק עליו, וטוען שחמישים שנות ספרות עם גדולי דור ומוסד פרסים היו אנומליה חולפת. המתח האמיתי הוא בין הכמיהה לחיבוק ולאישור של מרכז כלשהו לבין החירות המפחידה של מי שבוחר לשבת בצד וליצור בלי רשות.
קראו עוד ▾הציגו פחות ▴- המרכז הוא היררכיה של פנטזיות: תל אביב היא פריפריה של ניו יורק או פריז, וכל פריפריה יכולה להיות מרכז ביחס למשהו, אבל למרכז האמיתי אף פעם לא מגיעים.
- מי שבאמת מזין את המרכז הם דווקא אנשי השוליים שחולמים אותו, בעוד תושבי המרכז כבר איבדו את הכמיהה והפכו לצינים.
- לא העיר דחתה אותך אלא לא ידעת לצאת ממנה בזמן, כי היא מעולם לא הייתה שלך, ואנשים אחרים חולמים אותה עכשיו בלי מקום עבורך.
- המאבק על מוסד הפרסים הוא מאבק על מרכז שכבר התפרק, בעוד החשיבה ממשיכה להניח אליטה מדומיינת שמתפקדת כגופי רפאים.
- חמישים שנות ספרות עם מרכז ברור וגדולי דור היו אנומליה, והמצב הנורמלי הוא הזירה המפוזרת והיצירתית של שנות ה-20.
- לבחור לשבת בצד אינו ילדותי אלא סימן לדיכאון עמוק או לבשלות נפשית, והוא דרך טובה יותר ליהנות מתרבות ולשמר את ההתלהבות.
- פריצת שדרות קרתה בזכות מסה קריטית: שניים-שלושה יוצרים שנפגשים מזינים זה את זה אקספוננציאלית עד שנוצרת סצנה.
ש&תשאלות ותשובות מהפרק▾על מה הפרק הזה?
מה שמפתיע כאן הוא שאדף לא מגן על השוליים כקורבן אלא הופך אותם ליתרון: השוליים הם המקום שבו התרבות בכלל מתגבשת, והמרכז הוא פנטזיה שמתרחקת ככל שמתקרבים אליה. הפרק מערער את ההנחה שיש בכלל מרכז תרבותי אמיתי להיאבק עליו, וטוען שחמישים שנות ספרות עם גדולי דור ומוסד פרסים היו אנומליה חולפת. המתח האמיתי הוא בין הכמיהה לחיבוק ולאישור של מרכז כלשהו לבין החירות המפחידה של מי שבוחר לשבת בצד וליצור בלי רשות.
▾מהן התובנות המרכזיות מהפרק?
המרכז הוא היררכיה של פנטזיות: תל אביב היא פריפריה של ניו יורק או פריז, וכל פריפריה יכולה להיות מרכז ביחס למשהו, אבל למרכז האמיתי אף פעם לא מגיעים. · מי שבאמת מזין את המרכז הם דווקא אנשי השוליים שחולמים אותו, בעוד תושבי המרכז כבר איבדו את הכמיהה והפכו לצינים. · לא העיר דחתה אותך אלא לא ידעת לצאת ממנה בזמן, כי היא מעולם לא הייתה שלך, ואנשים אחרים חולמים אותה עכשיו בלי מקום עבורך. · המאבק על מוסד הפרסים הוא מאבק על מרכז שכבר התפרק, בעוד החשיבה ממשיכה להניח אליטה מדומיינת שמתפקדת כגופי רפאים. · חמישים שנות ספרות עם מרכז ברור וגדולי דור היו אנומליה, והמצב הנורמלי הוא הזירה המפוזרת והיצירתית של שנות ה-20. · לבחור לשבת בצד אינו ילדותי אלא סימן לדיכאון עמוק או לבשלות נפשית, והוא דרך טובה יותר ליהנות מתרבות ולשמר את ההתלהבות. · פריצת שדרות קרתה בזכות מסה קריטית: שניים-שלושה יוצרים שנפגשים מזינים זה את זה אקספוננציאלית עד שנוצרת סצנה.
17 - דימוי (פילוסופי) - אורח - ד"ר יואב אשכנזי
7 ביולי 20261 שע׳ 5 דק׳לניתוח המלא של הפרק ←אמ;לקסיכום הפרק
ההנחה שהפרט קודם לחברה מתהפכת כאן לגמרי, כי לפי אשכנזי בראשית היה הריטואל, ממנו נולדה החברה, ורק ממנה היחיד. מפתיע במיוחד הטיעון שלכל ההיסטוריה האנושית הייתה מטאפיזיקה אחת בלבד, אנימיזם, ושדווקא המודרנה המכנית היא החריגה שהמיתה את העולם. המתח האמיתי צף כשהמנחה מאתגר את יואב שהוא רק מדמיין פילוסופיה, והוא מתפרץ להגן על הפילוסופיה כמעשה גופני וחברתי ולא תיאורטי. נותר פתוח איך בכלל מחליפים דימוי יסוד שלם, כשיואב מודה שזו עבודה חברתית עצומה שהוא רק מתחיל לחשוב עליה ומפנה אצבע לסוציולוגים
קראו עוד ▾הציגו פחות ▴- בראשית הייתה החברה ולא היחיד, כי הריטואל הוא מקור האנושיות שממנו נולד קודם היחס, אחר כך החברה, ורק בסוף האינדיבידואל, בהיפוך גמור לתמונה הליברלית של יחידים אטומיים שמתאגדים למדינה
- לכל ההיסטוריה האנושית הייתה מטאפיזיקה אחת בלבד, אנימיזם, שבו כל המציאות נתפסת כדבר חי אחד בעל אישיות שאפשר לדבר איתו
- הנצרות, ולא המדע או הכלכלה, היא שיצרה את המודרנה, והרפורמציה של לותר היא שהולידה את היחיד המודרני הממוקד בפנימיותו ובוחן את עצמו בלי הרף
- שלושת הדימויים המודרניים, העצמי הנחצץ, העולם כמסגרת אימננטית מכנית, והחברה כדבר מלאכותי, אינם תיאור של העולם אלא מסגרת התייחסות, וההתעקשות לראות בהם מציאות היא זו שממיתה אותנו ואת כדור הארץ
- הפרוגרסיבים והנאו ליברלים, שנראים מנוגדים, חולקים בלי לשים לב את אותה הנחת יסוד: היחיד האטומי מול מערכת ניטרלית שקובעת מנצחים
ש&תשאלות ותשובות מהפרק▾על מה הפרק הזה?
ההנחה שהפרט קודם לחברה מתהפכת כאן לגמרי, כי לפי אשכנזי בראשית היה הריטואל, ממנו נולדה החברה, ורק ממנה היחיד. מפתיע במיוחד הטיעון שלכל ההיסטוריה האנושית הייתה מטאפיזיקה אחת בלבד, אנימיזם, ושדווקא המודרנה המכנית היא החריגה שהמיתה את העולם. המתח האמיתי צף כשהמנחה מאתגר את יואב שהוא רק מדמיין פילוסופיה, והוא מתפרץ להגן על הפילוסופיה כמעשה גופני וחברתי ולא תיאורטי. נותר פתוח איך בכלל מחליפים דימוי יסוד שלם, כשיואב מודה שזו עבודה חברתית עצומה שהוא רק מתחיל לחשוב עליה ומפנה אצבע לסוציולוגים
▾מהן התובנות המרכזיות מהפרק?
בראשית הייתה החברה ולא היחיד, כי הריטואל הוא מקור האנושיות שממנו נולד קודם היחס, אחר כך החברה, ורק בסוף האינדיבידואל, בהיפוך גמור לתמונה הליברלית של יחידים אטומיים שמתאגדים למדינה · לכל ההיסטוריה האנושית הייתה מטאפיזיקה אחת בלבד, אנימיזם, שבו כל המציאות נתפסת כדבר חי אחד בעל אישיות שאפשר לדבר איתו · הנצרות, ולא המדע או הכלכלה, היא שיצרה את המודרנה, והרפורמציה של לותר היא שהולידה את היחיד המודרני הממוקד בפנימיותו ובוחן את עצמו בלי הרף · שלושת הדימויים המודרניים, העצמי הנחצץ, העולם כמסגרת אימננטית מכנית, והחברה כדבר מלאכותי, אינם תיאור של העולם אלא מסגרת התייחסות, וההתעקשות לראות בהם מציאות היא זו שממיתה אותנו ואת כדור הארץ · הפרוגרסיבים והנאו ליברלים, שנראים מנוגדים, חולקים בלי לשים לב את אותה הנחת יסוד: היחיד האטומי מול מערכת ניטרלית שקובעת מנצחים
16 - תאונות - אורחת: ד"ר מוריה דיין קודיש
28 במאי 202647 דק׳15 - מסע אל התת-מודע הירושלמי - אורח: ד"ר מריק שטרן
14 במאי 202643 דק׳14 - צחוק - וכיצד רן סטימפי צילקו את נפשנו
30 באפריל 202652 דק׳13 - שוטטות - אורח: ד"ר איתן אברמוביץ
17 באפריל 202645 דק׳12 - העיר - והאם גם לחניונים יש נשמה
6 באפריל 202656 דק׳11 - כיעור ויופי - אורח: ד"ר חן מרקס
25 בדצמבר 202553 דק׳
פודקאסטים דומים
כתיבה יוצרת שיטתית | לירון פיין
liron fine
צרים על ציפורים
רן רגב
מה שכרוך Under Cover
כאן | Kan
תכנית הספורט של ישראל
רדיו חיפה
באופן מילולי
Avshalom Kor
הפנינה היומית - הלכה יומית מפניני הלכה
הפנינה היומית מבית ישיבת הר ברכה