כיכר החתולותפודקאסט של עם איתמר בנאי ואלעד נבו
עם איתמר בנאי ואלעד נבו
25 פרקים
על התוכנית
אלעד נבו ואיתמר בנאי מפרקים ומרכיבים מחדש נושא שונה בכל פרק דרך טקסטים, רעיונות ורגעים חד פעמיים.
האזינו לפרק המלא
אנחנו עוזרים למצוא את הפרק, ההאזנה המלאה נמצאת אצל היוצרים, בפלטפורמה שלהם. הכפתור הראשון מוביל לפרק האחרון.
מה זה כיכר החתולות?
כיכר החתולות הוא פודקאסט ישראלי בקטגוריית תרבות וספרות מאת עם איתמר בנאי ואלעד נבו. בארכיון 25 פרקים, פרק חדש בערך פעם ב-8 ימים, אורך פרק ממוצע כ-53 דקות.
| קטגוריה | תרבות וספרות |
|---|---|
| פרקים בארכיון | 25 |
| תדירות (מהפרקים האחרונים) | פרק חדש בערך פעם ב-8 ימים |
| אורך פרק ממוצע (בפרקים האחרונים) | כ-53 דקות |
| הפרק האחרון | 22 באוקטובר 2026 |
| פרקים עם ניתוח עומק | 7 |
עודכן:
תובנות הזהב מהארכיון
- המדע הבדיוני של הגל החדש (שנות ה-50 וה-60 בארצות הברית) הוא היורש האמיתי של האוונגרד האירופאי, לא הספרות ה'גבוהה'
- העידן הדיגיטלי, שהיה אמור לאפשר ריבוי קהילות שוליים אוטונומיות, דווקא ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, בדיוק כמו הקפיטליזם שבולע כל צורת חיים
- סדנאות הכתיבה האמריקאיות ייצרו 'קוקי-קאטר': הצורה משותפת לכולם ורק התוכן משתנה, ולכן הספרות האמריקאית נשמעת אחידה
- בספרות הספקולטיבית העכשווית פוליטיקת הייצוג תפסה את מקום העומק הצורני, עד שביקורות על 'בבל 17' מהללות את הגיוון ומתעלמות מהלשון
- ההיפוך של פדיה: אלוהים בונה את הארמון על הזבל כנקודת המרכז, והאומץ לחיות עם הזבל במרכז ולא לדחוק אותו לשוליים הוא האלוהי
- הספרות העברית חוותה פריחה יוצאת דופן בין השנים 1985 ל-1995, תקופה שבה האפשרויות היו פתוחות והעריכה הייתה דומיננטית.
- העורך הספרותי משמש לעיתים כדמות אב עבור הסופר, תוך יצירת יחסי קרבה ואינטימיות המאפשרים עבודה משותפת עמוקה.
- התרבות העברית עוברת שינוי דמוגרפי ותרבותי שבו המגזר הדתי-לאומי תופס מקום מרכזי יותר בייצור ובהחזקת התרבות.
- יצירה ספרותית משמעותית דורשת לעיתים לקיחת סיכונים אמנותיים, כמו שימוש בדפים ריקים או מבנים לא קונבנציונליים, כפי שנעשה ביצירותיו של יואל הופמן.
- ״החולמים אחר השמש״ חובר לניגון של קרליבך כי קו הבס של האקורדים התאים לו באופן טבעי, ושני העולמות האלה, הקיבוץ ובית הכנסת, היו פשוט הבית של היוצרים.
- השורה ״צריך להחזיר את האמונה ביציבות האדמה״ נולדה מתיאור של אבי טפילינסקי, שהרגיש שהאדמה לא יציבה מתחת לרגליו אחרי שחזר בשאלה.
- דוד גרוסמן התקשר ללביא מיוזמתו כשהגיע אליו תיעוד מהופעה עם השיר ״תהיה איתי״, והשיחה תפסה אותו בתור לפלאפל במרכז העיר.
- ההפקה של ״אל תבוא בלי שיר ציון״ היא מחווה גלויה לפורטיסהד, ולביא אומר שהוא תמיד מקווה ששומעים את ההשפעות שלו כי הוא גאה בהן.
- ״החולמים אחר השמש״ הוצב כשיר האחרון באלבום גם מסיבה מעשית: יש לו כל כך הרבה השמעות בספוטיפיי שמי ששומע אותו עובר אוטומטית לשאר האלבום.
- לחזור אל טקסטים של עמרי קיבל מעמד של כתבי קודש, אף שבימי חייו זה היה פשוט הקשר היומיומי.
- כל דבר הוא יותר מדבר אחד, משפט שעמרי היה שולף ברגע ויכוח ומפורר את הנושא.
- את המישורים תרגם על קרש גיהוץ בדירה כמעט ריקה בדרום תל אביב, בבואה של מורניין שכתב על קרש גיהוץ.
- תנשום את הדבר הזה היה איחול בלי עמדה של טוב או רע, והוא עצמו כבר לא נושם.
- כאב שהובא אליו לא בוטל ולא הוחלף; הוא ראה בו חן, גדולה והמשך נחיצות בתוך יצירה גדולה.
- שתי הבעיות שאקשטיין מתמודד איתן הן עריצות האני ועריצות הרגע: תרגיל כדור הארץ מוריד את האדם לפיפס במציאות, ותרגילי השכול והחופה מראים שהרגע הוא פריים אחד בסרט.
- אצל אקשטיין הדמיון הוא כלי לשליטה רגשית ואחר כך למיסטיקה; אצל פיאסצנה המדד הוא התלהבות שאי אפשר לעצור, לא התרגשות שאפשר לבלום.
- הפולדיום בסוגריים אצל אקשטיין מגיע ממסמר: שדה אנרגטי מדומה, ואחרי בדיקה התברר שההשפעה היא בדמיון, פתח שגם היפנוזה ופרויד נושמים ממנו.
- בארכיון צריך לחפש שיבושי OCR כמו אקשיין במקום אקשטיין, כי הטי״ת מתחברת לסמך.
- בשנת תרצ״ז אקשטיין ממסגר את הספר כחלופה אותנטית לחסידות האופנתית של בובר ודומיו אחרי כישלון ההשכלה.
ועוד 12 תובנות לאורך הפרקים…
השאלות הבולטות בארכיון
למה כל הביקורות על 'בבל 17' מהללות רק את הגיוון - איש שחור מוביל, אישה היספנית - ומתעלמות לגמרי מהעומק הלשוני שבלב הספר?
מדוע נתפס תפקיד העורך כדבר מגלומני, והאם העורך הוא אכן המרכז או רק דמות מאחורי הקלעים?
מה זה אומר מבחינתך, התפילה החילונית בירושלים?
איזה סוג של חיים אפשר לדבר עליהם כשהוא לא פה עבורי?
מה המקורות של מנחם אקשטיין, לאדם שמעמיד כמעט את כל הספר על תרגילי דמיון?
האם אתה מסכים עם יאיר גרבוז שהאמנות הישראלית פרובינציאלית במהותה, ולכן המעשה המקורי היחיד שלה הוא החיקוי?
כשהמנחה טוען שיואב מעתיק את המעשה הפילוסופי לעולם של הדמיון, ויואב מתפרץ בהגנה: קודם גנבתם אותו, שיקרתם, רימיתם, חתכתם, אני צריך להגן על זה סוף סוף
7 פרקים = 7 מאמרים אפשריים. כל פרק בארכיון יכול להפוך למאמר עברי SEO/GEO שמדורג בגוגל ומצוטט במנועי AI.
נושאים שהתוכנית עוסקת בהם
פרקים עם ניתוח מלא
לאורך השיחה מתברר שהשוליים אף פעם לא נשארים בשוליים - הם הופכים למרכז, ודווקא שם, לפי אדף, מסתתרים החיים והיצירה
המוסכמה שהשוליים הם רק סיפור של דיכוי וחלוקת משאבים מתערערת כאן לטובת טענה הפוכה: דווקא הקיום השולי הוא שמזין חיי נפש עשירים ויצירה. אדף טוען שהעידן הדיגיטלי, שהבטיח ריבוי קולות, ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, ושהיורש האמיתי של האוונגרד האירופאי הוא דווקא המדע הבדיוני ולא הספרות ה'גבוהה'. המתח האמיתי צף בקריאה בחביבה פדיה: המעשה האלוהי אינו לטהר ולדחוק את הזבל החוצה אלא להעמיד אותו במרכז, כיסוד. מה שנשאר פתוח הוא אם התרבות שלנו בכלל מסוגלת לאומץ הזה, או שתמשיך לדחוף כל מה שלא מסתדר אל השוליים
- המדע הבדיוני של הגל החדש (שנות ה-50 וה-60 בארצות הברית) הוא היורש האמיתי של האוונגרד האירופאי, לא הספרות ה'גבוהה'
- העידן הדיגיטלי, שהיה אמור לאפשר ריבוי קהילות שוליים אוטונומיות, דווקא ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, בדיוק כמו הקפיטליזם שבולע כל צורת חיים
- סדנאות הכתיבה האמריקאיות ייצרו 'קוקי-קאטר': הצורה משותפת לכולם ורק התוכן משתנה, ולכן הספרות האמריקאית נשמעת אחידה
- בספרות הספקולטיבית העכשווית פוליטיקת הייצוג תפסה את מקום העומק הצורני, עד שביקורות על 'בבל 17' מהללות את הגיוון ומתעלמות מהלשון
- ההיפוך של פדיה: אלוהים בונה את הארמון על הזבל כנקודת המרכז, והאומץ לחיות עם הזבל במרכז ולא לדחוק אותו לשוליים הוא האלוהי
למה כל הביקורות על 'בבל 17' מהללות רק את הגיוון - איש שחור מוביל, אישה היספנית - ומתעלמות לגמרי מהעומק הלשוני שבלב הספר?
סוכם מתוך תמלול הפרק בעזרת AI. איך זה נעשה
29 - קריאה - אורח: יובל פלוטקין
פרקים אחרונים
29 - קריאה - אורח: יובל פלוטקין
22 באוקטובר 202657 דק׳28 - כתיבה - אורחת: מירי רוזובסקי
22 באוקטובר 202641 דק׳27 - ירושלים - אורח: דוד לביא
15 באוקטובר 202656 דק׳לניתוח המלא של הפרק ←אמ;לקסיכום הפרק
האלבום ״אמרי שירושלים ישנה״ נולד משיר של פול צלן שתמר פילוסוף הלחינה, ובו שני פזמונים שונים מתנגנים בו זמנית. השירים נאספו ממשוררים כמו דוד גרוסמן, עמיחי חסון, שמואל מוניץ ומשה לייב הלפרין בתרגומו של בני מר, לצד שירים שכתבו לביא ופילוסוף בעצמם. השיר ״בוא נשאר בבית״ נקרא במקור ״לא לחפש בית״, ולביא שינה את המסר שלו לקראת הופעה בהפגנה מול בית הנשיא. לביא מספר גם שהוא מתחיל לפזול אל מחוץ לירושלים, בגלל קשיי תנועה בדרך בית לחם ובגלל שהוא ובן זוגו, הורים לתינוקת, מרגישים פתאום נטע זר בעיר.
קראו עוד ▾הציגו פחות ▴- ״החולמים אחר השמש״ חובר לניגון של קרליבך כי קו הבס של האקורדים התאים לו באופן טבעי, ושני העולמות האלה, הקיבוץ ובית הכנסת, היו פשוט הבית של היוצרים.
- השורה ״צריך להחזיר את האמונה ביציבות האדמה״ נולדה מתיאור של אבי טפילינסקי, שהרגיש שהאדמה לא יציבה מתחת לרגליו אחרי שחזר בשאלה.
- דוד גרוסמן התקשר ללביא מיוזמתו כשהגיע אליו תיעוד מהופעה עם השיר ״תהיה איתי״, והשיחה תפסה אותו בתור לפלאפל במרכז העיר.
- ההפקה של ״אל תבוא בלי שיר ציון״ היא מחווה גלויה לפורטיסהד, ולביא אומר שהוא תמיד מקווה ששומעים את ההשפעות שלו כי הוא גאה בהן.
- ״החולמים אחר השמש״ הוצב כשיר האחרון באלבום גם מסיבה מעשית: יש לו כל כך הרבה השמעות בספוטיפיי שמי ששומע אותו עובר אוטומטית לשאר האלבום.
26 - כעס - אורחת: פרופ' דבורה גילולה
16 בספטמבר 202650 דק׳24 - חברות - אורח: נעם בן דוד
26 באוגוסט 202652 דק׳23 - מפות (ספרותיות) - אורח: שי פורסטבנרג
19 באוגוסט 20261 שע׳ 2 דק׳22 - לזכרו הטוב של עמרי שפירא ז"ל - אורח: פלג לוי
6 באוגוסט 20261 שע׳ 6 דק׳אורחים:יגאל שוורץלניתוח המלא של הפרק ←אמ;לקסיכום הפרק
עמרי שפירא מת לפני כשנה וחודש, ומאז נשארת תנועה ללכת עם ההיעדר ולא עם זיכרון שמכניס לעומקי כאב. חבר שנפגש איתו בחוג לקולנוע לפני 15 שנה מתאר מייל אחרי קאט של סרט סטודנטים כמגע שחיבק את הנשמה, וקשר יומיומי בסמסים שלא דילג על חוויה. עמרי תרגם לעברית את "תואר" של תומאס לגוטי ואת "המישורים" של מורניין, עבד שנים כסדרן בסינימטק ואחר כך נדד; הוא חי בתחושת החמצה ככותב שאינו כותב, ובסוף הייתה תנועה לכתוב ספר. הטקסטים שנותרו, דימוי האישה שחורת השיער בהקדמות המתרגם, והחלומות שבהם הוא עונה "למה לא?" ומפנה למסילת ישרים, נשארים כקופסה שאי אפשר לסגור.
קראו עוד ▾הציגו פחות ▴- לחזור אל טקסטים של עמרי קיבל מעמד של כתבי קודש, אף שבימי חייו זה היה פשוט הקשר היומיומי.
- כל דבר הוא יותר מדבר אחד, משפט שעמרי היה שולף ברגע ויכוח ומפורר את הנושא.
- את המישורים תרגם על קרש גיהוץ בדירה כמעט ריקה בדרום תל אביב, בבואה של מורניין שכתב על קרש גיהוץ.
- תנשום את הדבר הזה היה איחול בלי עמדה של טוב או רע, והוא עצמו כבר לא נושם.
- כאב שהובא אליו לא בוטל ולא הוחלף; הוא ראה בו חן, גדולה והמשך נחיצות בתוך יצירה גדולה.
21 - חלל/מרחב - אורח: אדריכל אהוד כסיף
26 ביולי 202647 דק׳אורחים:שמעון אדף25 - דמיון - אורח: שלום (מתן) שלום
8 בספטמבר 20261 שע׳ 0 דק׳אורחים:שמעון אדףלניתוח המלא של הפרק ←אמ;לקסיכום הפרק
מנחם אקשטיין, סוחר ופרקטיקן ולא אדמו״ר, מעמיד בתנאי הנפש להשגת החסידות תרגילי דמיון כתנאים טכניים אופרטיביים לחסידות, לא רק הגדרה של מהי חסידות. המהדורה החדשה של שלום מתן שלום ודניאל רייזר קושרת את התרגילים למקורות חסידיים ולספרות פסיכולוגית ומסמריסטית שרווחה בווינה, כולל מושגי פולדיום וסוגסטיה. החידוש הוא עלילה מלאה בסצנות של כחצי שעה, בשונה מהעצמת רגש עד אקסטזה אצל האדמו״ר מפיאסצנה. הילל צייטלין כבר זיהה קרבה לאנתרופוסופיה של רודולף שטיינר וקבע שהספר יכול לשמש הקדמה לחובת התלמידים.
קראו עוד ▾הציגו פחות ▴- שתי הבעיות שאקשטיין מתמודד איתן הן עריצות האני ועריצות הרגע: תרגיל כדור הארץ מוריד את האדם לפיפס במציאות, ותרגילי השכול והחופה מראים שהרגע הוא פריים אחד בסרט.
- אצל אקשטיין הדמיון הוא כלי לשליטה רגשית ואחר כך למיסטיקה; אצל פיאסצנה המדד הוא התלהבות שאי אפשר לעצור, לא התרגשות שאפשר לבלום.
- הפולדיום בסוגריים אצל אקשטיין מגיע ממסמר: שדה אנרגטי מדומה, ואחרי בדיקה התברר שההשפעה היא בדמיון, פתח שגם היפנוזה ופרויד נושמים ממנו.
- בארכיון צריך לחפש שיבושי OCR כמו אקשיין במקום אקשטיין, כי הטי״ת מתחברת לסמך.
- בשנת תרצ״ז אקשטיין ממסגר את הספר כחלופה אותנטית לחסידות האופנתית של בובר ודומיו אחרי כישלון ההשכלה.
20 - עריכה - אורח: פרופ' יגאל שוורץ
19 ביולי 202658 דק׳אורחים:יואב אשכנזילניתוח המלא של הפרק ←אמ;לקסיכום הפרק
השיחה בוחנת את תפקיד העורך כמעצב תרבותי ואת המעבר של הספרות העברית מתקופה ציונית-חילונית למציאות מורכבת יותר. יגאל שוורץ מתאר את עבודתו עם סופרים כמו עמוס עוז ויואל הופמן ומדגיש את חשיבות העצמאות המקצועית של העורך מול הוצאות הספרים. הדיון נוגע גם בשינויים בהרגלי הקריאה ובמשבר הנרטיב הציוני כפי שהוא משתקף ביצירה הספרותית.
קראו עוד ▾הציגו פחות ▴- הספרות העברית חוותה פריחה יוצאת דופן בין השנים 1985 ל-1995, תקופה שבה האפשרויות היו פתוחות והעריכה הייתה דומיננטית.
- העורך הספרותי משמש לעיתים כדמות אב עבור הסופר, תוך יצירת יחסי קרבה ואינטימיות המאפשרים עבודה משותפת עמוקה.
- התרבות העברית עוברת שינוי דמוגרפי ותרבותי שבו המגזר הדתי-לאומי תופס מקום מרכזי יותר בייצור ובהחזקת התרבות.
- יצירה ספרותית משמעותית דורשת לעיתים לקיחת סיכונים אמנותיים, כמו שימוש בדפים ריקים או מבנים לא קונבנציונליים, כפי שנעשה ביצירותיו של יואל הופמן.
19 - שוליים - אורח: שמעון אדף
9 ביולי 202627 דק׳לניתוח המלא של הפרק ←אמ;לקסיכום הפרק
המוסכמה שהשוליים הם רק סיפור של דיכוי וחלוקת משאבים מתערערת כאן לטובת טענה הפוכה: דווקא הקיום השולי הוא שמזין חיי נפש עשירים ויצירה. אדף טוען שהעידן הדיגיטלי, שהבטיח ריבוי קולות, ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, ושהיורש האמיתי של האוונגרד האירופאי הוא דווקא המדע הבדיוני ולא הספרות ה'גבוהה'. המתח האמיתי צף בקריאה בחביבה פדיה: המעשה האלוהי אינו לטהר ולדחוק את הזבל החוצה אלא להעמיד אותו במרכז, כיסוד. מה שנשאר פתוח הוא אם התרבות שלנו בכלל מסוגלת לאומץ הזה, או שתמשיך לדחוף כל מה שלא מסתדר אל השוליים
קראו עוד ▾הציגו פחות ▴- המדע הבדיוני של הגל החדש (שנות ה-50 וה-60 בארצות הברית) הוא היורש האמיתי של האוונגרד האירופאי, לא הספרות ה'גבוהה'
- העידן הדיגיטלי, שהיה אמור לאפשר ריבוי קהילות שוליים אוטונומיות, דווקא ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, בדיוק כמו הקפיטליזם שבולע כל צורת חיים
- סדנאות הכתיבה האמריקאיות ייצרו 'קוקי-קאטר': הצורה משותפת לכולם ורק התוכן משתנה, ולכן הספרות האמריקאית נשמעת אחידה
- בספרות הספקולטיבית העכשווית פוליטיקת הייצוג תפסה את מקום העומק הצורני, עד שביקורות על 'בבל 17' מהללות את הגיוון ומתעלמות מהלשון
- ההיפוך של פדיה: אלוהים בונה את הארמון על הזבל כנקודת המרכז, והאומץ לחיות עם הזבל במרכז ולא לדחוק אותו לשוליים הוא האלוהי
18 - פריפריה - אורח: שמעון אדף
9 ביולי 202645 דק׳לניתוח המלא של הפרק ←אמ;לקסיכום הפרק
מה שמפתיע כאן הוא שאדף לא מגן על השוליים כקורבן אלא הופך אותם ליתרון: השוליים הם המקום שבו התרבות בכלל מתגבשת, והמרכז הוא פנטזיה שמתרחקת ככל שמתקרבים אליה. הפרק מערער את ההנחה שיש בכלל מרכז תרבותי אמיתי להיאבק עליו, וטוען שחמישים שנות ספרות עם גדולי דור ומוסד פרסים היו אנומליה חולפת. המתח האמיתי הוא בין הכמיהה לחיבוק ולאישור של מרכז כלשהו לבין החירות המפחידה של מי שבוחר לשבת בצד וליצור בלי רשות.
קראו עוד ▾הציגו פחות ▴- המרכז הוא היררכיה של פנטזיות: תל אביב היא פריפריה של ניו יורק או פריז, וכל פריפריה יכולה להיות מרכז ביחס למשהו, אבל למרכז האמיתי אף פעם לא מגיעים.
- מי שבאמת מזין את המרכז הם דווקא אנשי השוליים שחולמים אותו, בעוד תושבי המרכז כבר איבדו את הכמיהה והפכו לצינים.
- לא העיר דחתה אותך אלא לא ידעת לצאת ממנה בזמן, כי היא מעולם לא הייתה שלך, ואנשים אחרים חולמים אותה עכשיו בלי מקום עבורך.
- המאבק על מוסד הפרסים הוא מאבק על מרכז שכבר התפרק, בעוד החשיבה ממשיכה להניח אליטה מדומיינת שמתפקדת כגופי רפאים.
- חמישים שנות ספרות עם מרכז ברור וגדולי דור היו אנומליה, והמצב הנורמלי הוא הזירה המפוזרת והיצירתית של שנות ה-20.
- לבחור לשבת בצד אינו ילדותי אלא סימן לדיכאון עמוק או לבשלות נפשית, והוא דרך טובה יותר ליהנות מתרבות ולשמר את ההתלהבות.
- פריצת שדרות קרתה בזכות מסה קריטית: שניים-שלושה יוצרים שנפגשים מזינים זה את זה אקספוננציאלית עד שנוצרת סצנה.
17 - דימוי (פילוסופי) - אורח - ד"ר יואב אשכנזי
7 ביולי 20261 שע׳ 5 דק׳לניתוח המלא של הפרק ←אמ;לקסיכום הפרק
ההנחה שהפרט קודם לחברה מתהפכת כאן לגמרי, כי לפי אשכנזי בראשית היה הריטואל, ממנו נולדה החברה, ורק ממנה היחיד. מפתיע במיוחד הטיעון שלכל ההיסטוריה האנושית הייתה מטאפיזיקה אחת בלבד, אנימיזם, ושדווקא המודרנה המכנית היא החריגה שהמיתה את העולם. המתח האמיתי צף כשהמנחה מאתגר את יואב שהוא רק מדמיין פילוסופיה, והוא מתפרץ להגן על הפילוסופיה כמעשה גופני וחברתי ולא תיאורטי. נותר פתוח איך בכלל מחליפים דימוי יסוד שלם, כשיואב מודה שזו עבודה חברתית עצומה שהוא רק מתחיל לחשוב עליה ומפנה אצבע לסוציולוגים
קראו עוד ▾הציגו פחות ▴- בראשית הייתה החברה ולא היחיד, כי הריטואל הוא מקור האנושיות שממנו נולד קודם היחס, אחר כך החברה, ורק בסוף האינדיבידואל, בהיפוך גמור לתמונה הליברלית של יחידים אטומיים שמתאגדים למדינה
- לכל ההיסטוריה האנושית הייתה מטאפיזיקה אחת בלבד, אנימיזם, שבו כל המציאות נתפסת כדבר חי אחד בעל אישיות שאפשר לדבר איתו
- הנצרות, ולא המדע או הכלכלה, היא שיצרה את המודרנה, והרפורמציה של לותר היא שהולידה את היחיד המודרני הממוקד בפנימיותו ובוחן את עצמו בלי הרף
- שלושת הדימויים המודרניים, העצמי הנחצץ, העולם כמסגרת אימננטית מכנית, והחברה כדבר מלאכותי, אינם תיאור של העולם אלא מסגרת התייחסות, וההתעקשות לראות בהם מציאות היא זו שממיתה אותנו ואת כדור הארץ
- הפרוגרסיבים והנאו ליברלים, שנראים מנוגדים, חולקים בלי לשים לב את אותה הנחת יסוד: היחיד האטומי מול מערכת ניטרלית שקובעת מנצחים
שיווק והכנסות מכיכר החתולות: שאלות נפוצות
העמוד הזה נבנה אוטומטית מהפיד שלכם. אם אתם מנחים את התוכנית, אלה השאלות שאנחנו נשאלים הכי הרבה.
- המלצה על פודקאסט: איך כיכר החתולות מקבל המלצה ונמצא כאן?
- פודקאסט·ישראל מושך את הפיד של כיכר החתולות אוטומטית, ולכן העמוד הזה קיים בלי שביקשתם. מה שקובע אם מאזין חדש מגיע אליו הוא כמה טקסט אמיתי יש עליו: תיאור, תמלול, ניתוח פרקים ונושאים שאפשר לחפש לפיהם בקטגוריית תרבות וספרות. פרקים שעברו תמלול וניתוח מופיעים גם בעמודי הנושא ובמדריכים שלנו, ולכן הם מקבלים הרבה יותר חשיפה מפרק שיש לו רק כותרת. כך תוסיפו לפודקאסט שלכם את שכבת התוכן שמביאה את ההמלצות.
- כיצד לשווק את הפודקאסט שלך בלי תקציב פרסום?
- השיווק היחיד שעובד לאורך זמן לפודקאסט הוא להיות התשובה שמישהו חיפש. אודיו לבדו לא נמצא בחיפוש, אבל טקסט שנוצר מתוך האודיו כן, ולכן הדרך הזולה ביותר לשווק את כיכר החתולות היא להפוך כל פרק לעמוד שאפשר לדרג ולשתף. אותו עמוד משמש גם ברשתות, בניוזלטר ובפניות לאורחים, במקום לינק לנגן שאף אחד לא פותח. הנה איך זה עובד בפועל ליוצרים.
- כיצד להרוויח כסף מהפודקאסט שלך?
- שלושת המסלולים המעשיים הם חסויות, מכירת השירות או המוצר שלכם דרך הפודקאסט, ומנוי או תוכן בתשלום. לכל אחד מהם מפרסם או לקוח מבקש לראות נכס מסודר, לא רק קובץ שמע: עמוד לכל פרק, נושאים ברורים ותנועה שמגיעה מחיפוש. 25 הפרקים של כיכר החתולות הם המלאי שממנו בונים את הנכס הזה. ראו את המסלול שאנחנו מציעים ליוצרים.
- למה הארכיון של כיכר החתולות כמעט לא מופיע בגוגל וב-ChatGPT?
- מנועי חיפוש ומודלים של AI קוראים טקסט, לא שמע. פרק שקיים רק כקובץ MP3 עם כותרת ושורת תיאור הוא מבחינתם עמוד כמעט ריק, ולכן ארכיון שלם יכול להיות בלתי נראה. ברגע שהפרק מתומלל ונכתב ממנו מאמר מסודר, יש למנוע מה לצטט וגם ל-ChatGPT ולפרפלקסיטי יש מקור להפנות אליו. כך הופכים ארכיון שקוף למקור שמצטטים.
- מה מקבלים כש-25 הפרקים של כיכר החתולות הופכים למגזין?
- 25 פרקים = 25 מאמרים: אתר מגזין בעברית על הדומיין שלכם, מאמר לכל פרק עם תקציר, נקודות מפתח וציטוטים מתוך השיחה, וקישורים פנימיים בין הפרקים לפי נושא. כל מאמר מפרסם את עצמו אוטומטית ומצרף את נגן הפרק, כך שקורא שהגיע מחיפוש יכול להאזין באותו עמוד. המאמרים בעמודי הפרקים כאן נוצרו בדיוק בשיטה הזו, אז אתם רואים את התוצר לפני שאתם משלמים עליו. לפרטים המלאים ולדוגמאות בעמוד היוצרים.
- כמה עבודה זה דורש מכם כמנחים?
- אתם ממשיכים להקליט בדיוק כמו היום. התמלול, כתיבת המאמר, ההגהה הטכנית והפרסום רצים אוטומטית מתוך פיד ה-RSS של כיכר החתולות, וגם פרקים חדשים נכנסים לבד. מה שנשאר לכם הוא לאשר את הטון ואת מה שלא מפרסמים. דברו איתנו דרך עמוד היוצרים.
