30 שנה למשיב הרוח

המשורר אליעז כהן מספר על שלושים שנות 'משיב הרוח' — מהמתח התרבותי בין יהדות לישראליות, דרך השיתוק שאחרי רצח רבין, ועד שירה כנחמה בימי המלחמה.

הפרק מתארח בתוכנית 'אנחנו כאן' של כאן תרבות, ובמרכזו ראיון עם המשורר אליעז כהן, ממייסדי כתב העת 'משיב הרוח' והמנהל האמוני של אירועי 'משוררים יחד' בשבת שירה, לרגל שלושים שנה לכתב העת. כהן קורא שני שירים בשידור, מספר על הרעיון שהוליד את 'משיב הרוח' — לגשר על הנתק בין היהודיות לישראליות ובין ירושלים לתל אביב — ועל המשבר העמוק והשתיקה בת השנתיים שפקדו אותם בעקבות רצח רבין. הוא מקשר בין השסע ההיסטורי לבין אסון השביעי באוקטובר, ומדבר על פרויקט 'הסופה' שמדפיס ומפיץ שירה של חיילים ומילואימניקים. הפרק מתאים למי שמתעניין בשירה עברית, בציונות דתית, בתרבות יהודית-ישראלית ובכוחה של היצירה בעת מלחמה ואבל.

תובנות מרכזיות

• 'משיב הרוח' נולד מתוך תחושת נתק עמוק בין היהודיות לישראליות, וביקש להיות 'ראש גשר' לחיבור מחודש — חיבור שהוא גם עתיק וגם חדש — בין הקאנון היהודי לבין השירה והתרבות הישראלית.
• אחרי רצח רבין נכנס כתב העת לשיתוק של שנתיים שבו לא הופיע גיליון; כהן מתאר חוויית משבר אישי וקולקטיבי וניסיונות נדירים לדיאלוג בין סופרים, אנשי רוח ורבנים מההתיישבות, עוד לפני הרצח.
• כהן רואה את אסון השביעי באוקטובר כפרי ישיר של השיסוע הפנימי בחברה הישראלית, וממשיג את 'משיב הרוח' כתל חי המורכב משכבות אינסופיות של שירה ומחשבה עברית.
• תפיסת היצירה של 'משיב הרוח' היא של 'גמד על גבי ענק' — לא כפיפת ראש וביטול עצמי מול המסורת, אלא עמידה זקופה שרואה רחוק יותר דווקא מתוך היניקה מהעבר.
• פרויקט 'הסופה' מדפיס מדי שבועיים מתחילת המלחמה חוברות שירה המגיעות מחיילים ואליהם — שירים על מוות, אובדן וטראומה לצד נחמה — וההדפסה עצמה מעוררת עוד חיילים לכתוב ולשלוח.