[עושים עסקים] השבוע: סתיו שפיר: "מחאת 2011 עדיין כאן"

על מה הפרק?

המחאה הכלכלית והמחאה הפוליטית מחוברות זו לזו: כשאין שקיפות ופיקוח, כספי הציבור נתקעים בבירוקרטיה או זורמים לאינטרסים פוליטיים, והמשבר נופל על העצמאים ועל מעמד הביניים.

חגי גולן משוחח עם סתיו שפיר תשע שנים אחרי המחאה החברתית של 2011, על גל המחאות שהתעורר בזמן משבר הקורונה. שפיר מתארת את ההפגנה בבלפור כאירוע גדול, זועם ובוגר יותר, שבו אנשים כבר לא מחכים לוועדות או להבטחות ודורשים שינוי שלטוני. מבחינתה, אי אפשר להפריד בין הכאב הכלכלי לבין מצב הדמוקרטיה: ממשלה שפועלת בלי שקיפות ובלי פיקוח מייצרת בירוקרטיה, חוסר ביצוע בתקציב והעברת כספים לאינטרסים פוליטיים במקום לבריאות, לרווחה ולדיור. היא משווה את הסיוע בישראל לפתרונות שניתנו בבריטניה, בניו זילנד, בגרמניה ובארצות הברית, וטוענת שהעצמאים כאן קיבלו מעט מדי ומאוחר מדי. השיחה חוזרת שוב ושוב למעמד הביניים, אותו ציבור שעובד ושורד רוב הזמן, אבל יוצא לרחוב כשהוא מבין שאין לו ברירה.

/ תובנות מרכזיות

• הטענה המרכזית של שפיר היא שכלכלה ודמוקרטיה אינן שתי מחאות נפרדות. היעדר שקיפות ופיקוח משפיע ישירות על הדרך שבה כספי הציבור מחולקים.
• מאז 2011 שני הצדדים השתכללו: האזרחים דורשים יותר מידע ושקיפות, והשלטון משתמש ביותר הסתה, הפחדה ולחץ על התקשורת ועל מערכת המשפט.
• הבירוקרטיה מוצגת לא כתקלה טכנית אלא כשיטה שמקשה על הציבור לקבל כסף, עד שחלק מהתקציב נשאר בידי הממשלה.
• שפיר מזהה בבלפור את אותו מעמד ביניים שהוביל את מחאת 2011: צעירים, סטודנטים, הורים ומבוגרים שעובדים ושורדים, ויוצאים להפגין כשהפרנסה נשחקת.
• ההשוואה למדינות אחרות נועדה להראות שאפשר להזרים סיוע ישיר, לסבסד תעסוקה וצריכה ולתמוך בתרבות בלי להעמיס מכשולים על האזרחים.

ניתוח מאת מערכת פודקאסט·ישראל, מבוסס תמלול אוטומטי של הפרק. על המתודולוגיה והמגבלות