לשתף או לא לשתף? מתי וכמה לשתף מעצמנו בתהליך הייעוצי
מתי מותר ליועצת לשתף סיפור אישי בחדר הייעוץ — והכלל הפשוט שמסנן את רוב הדחפים החוצה.
חדי אקסלרד, מנחת הפודקאסט 'אפדייט', מקדישה את הפרק לשאלה שעלתה משאלת סטודנטית: כמה נכון ליועצת בתחום הזוגי, ההורי והמשפחתי לשתף מעצמה — מסיפורי ילדות, ניסיון חיים, דעות ומצב הרוח האישי. היא מציעה דימוי של 'וסת' (שסתום) שיושב על הפה, שדרכו רק מעט מהדברים שעולים בנו אמורים לעבור, וזאת רק בהצדקה טובה. הפרק מציג שני רציונלים מנוגדים — שהיועצת כפרסונה פרטית אינה רלוונטית והלקוח במרכז, אך מנגד שלעיתים דווקא שיתוף אישי משרת את הלקוח — ואז שלוש קטגוריות מעשיות שבהן שיתוף כן מוצדק. מתאים ליועצות, מטפלות, מאמנות ואנשי מקצוע בתחום הטיפולי שמחפשים מצפן לגבולות החשיפה העצמית.
תובנות מרכזיות
- ברירת המחדל היא 'לא לשתף' — כשעולה דחף לספר משהו אישי, היועצת קודם מזהה, עוצרת, ורק אז שוקלת אם יש טיעוני נגד מספיק חזקים שיצדיקו מעבר דרך ה'וסת'.
- שיתוף אישי מוצדק כשהוא מחזק את הברית הטיפולית — גורם ללקוח להרגיש קרוב ולסמוך יותר; משפט כמו 'גם לי זה קרה, הייתי שם' הוא קיצור דרך להעברת המסר 'אני באמת מבינה אותך'.
- קטגוריה שנייה לשיתוף לגיטימי היא נרמול — כשסיפור אישי מסייע ללקוח להרגיש 'אני נורמלי ומה שקורה לי בסדר', למשל שיתוף שגם ילדיה במסכים רבות בזמן מלחמה.
- קטגוריה שלישית היא עידוד לשינוי — שיתוף תובנה מתוכנית טלוויזיה, דוקו או ניסיון אישי שיכול לערער פרדיגמה מעכבת, כמו האמונה ש'זוגיות צריכה להיות טבעית'.
- כששיתוף מציע כיוון פעולה אישי (למשל 'נעזרתי בהומאופתיה'), חובה להדגיש שזה רק רעיון וכיוון — 'מה שעבד לי ממש לא חייב לעבוד לך' — כדי לא להכתיב ללקוח.
מה קו הגבול — כמה נכון מבחינה מקצועית ליועצת לשתף מעצמה בחדר הייעוץ, כשמצד אחד היא כפרסונה פרטית אינה רלוונטית, ומצד שני לעיתים דווקא הסיפור האישי שלה הוא מה שיעזור ללקוח?