
פרק 27 - מדע ודת - האם יש פה חייזרים
ד"ר יעקב אופיר, חוקר שיצא מהקונצנזוס, טוען שהפרעת קשב היא "המצאה" ולא מחלה אמיתית — והדרך אליה התחילה כשבנו בן ארבע וחצי אובחן.
בפרק של פודקאסט "מדעת", שמחבר בין מדע לדת, מארחים ד"ר חן טובי וד"ר טל סיינס את ד"ר יעקב אופיר — חבר סגל באוניברסיטת אריאל ועמית מחקר בקיימברידג', שתחומו זיהוי סיכון ברשת, בינה מלאכותית ואתיקה בבריאות הנפש. השיחה נפתחת באזהרה רפואית על הסכנות שב-ADHD ובתרופותיו, ומתפתחת לדיון על פילוסופיה של המדע — ההבדל בין "גישת הסמכות" (הרב/המדען אמר) לבין הגישה המדעית הבוחנת ראיות בעצמה. אופיר מספר כיצד פרסם ב-2019 שהפרעת קשב "אינה מחלה אך התפתחה תרופה", זכה לקיתונות ביקורת והואשם ברדיפת תהילה ובסיכון הציבור, ומסביר שהמסע התחיל כשבנו אובחן בגיל ארבע וחצי. מתאים למאזינים שמתעניינים בחשיבה ביקורתית, בפילוסופיה של המדע ובמבט מחודש על אבחנות פסיכיאטריות.
תובנות מרכזיות
- המדע, בבסיסו, מתנגד ל"גישת הסמכות" — העובדה שמומחה או מוסד יוקרתי אמר משהו אינה מספיקה; חובה לבחון את הראיות בעצמך גם כשהדובר נחשב ומוכר.
- תארים אקדמיים הם "קיצור דרך נוח לאמת" — סימן להשקעה ולניסיון בתחום, אך לא תחליף לבדיקת הטיעונים והראיות עצמם.
- אופיר טוען שהפרעת קשב היא "המצאה" — ולא הוא ממציא את המונח, אלא ממציאי האבחנה עצמם קראו לה כך.
- איש אינו "נולד מתנגד" — לכל מי שיצא מהקונצנזוס יש סיפור אישי שהוביל אותו לשם; אצל אופיר זו האבחנה של בנו בגיל ארבע וחצי וההמלצה לטיפול תרופתי.
- השיח השתנה: נושא שפעם אסור היה לדבר עליו הגיע למיינסטרים, עם פרסומים ב-Nature וב-New York Times השואלים מדוע שיעורי ADHD גוברים ואם המומחים אולי טעו.
אתה משתמש באסטרטגיה שהיא אנטי-מדע — איך אתה עוזר לצופים לדעת מה זה מדע, כשאתה עצמך נשען על תארים מקיימברידג' ומהאוניברסיטה העברית?