אל המשורר: מסע בין השירים הכי יפים במוזיקה הישראלית

כיצד הלחנת שירי משוררים הפכה מחילול הקודש לסימן ההיכר של הזמר העברי האיכותי.

פרק שהוקלט לכבוד פסטיבל "מים אל ים" של בית אבי חי, עם מיכה חסון (ראש תחום תרבות ויצירה בבית אבי חי) ויואב קוטנר, העוסק בתופעה הישראלית הייחודית של הלחנת שירי משוררים. השיחה מסמנת את 1967 כנקודת מפנה, כשהחלונות הגבוהים (אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ) הלחינו את "זמר נוגה" של רחל ב"רוח דיסקוטק" וספגו ביקורת חריפה על פגיעה בקדושת השירה. הדוברים עוקבים אחרי הגל של ראשית שנות ה-70 — יאיר רוזנבלום, מתי כספי, שם-טוב לוי ועוד — שדווקא המוזיקאים הצעירים והמתקדמים פנו לטקסטים של אלתרמן, רחל ולאה גולדברג. מתאים למאזינים שאוהבים זמר עברי, שירה והיסטוריה תרבותית, ושמעוניינים להבין למה התופעה כל כך ישראלית ומה ההבדל בין משורר לפזמונאי.

תובנות מרכזיות

• 1967 והלחנת "זמר נוגה" של רחל בידי החלונות הגבוהים מסומנת כנקודת המפנה — באותה תקופה זה נחשב לפגיעה בקודש הקודשים של המילה, ובעיתון נכתב שרחל "מתהפכת בקברה".
• החלוקה הבסיסית בין משורר לפזמונאי: שיר שנכתב מלכתחילה כדי להיות מולחן הוא פזמון, ויש משוררים כמו אלתרמן שכתבו בנפרד חטיבות של שירה ושל פזמונים.
• התופעה ייחודית לישראל: ברדיו אמריקאי לא תשמע את אלן גינסברג, אבל ביום ממוצע ברדיו ישראלי תיתקל בלחן לאלתרמן, זך או לאה גולדברג.
• ספרי שירה היו פריט נפוץ בכל בית באותה תקופה — רחל, לאה גולדברג ויהודה עמיחי על המדף — ולכן הלחן "בא" למלחין מטקסט שהיה נוכח לידו, כחלק מהתרבות הירושלמית והכללית.
• חוה אלברשטיין שינתה את תפיסתה עם השנים: ב-1968 אמרה שבשיר העיקר שיהיה נעים ומחורז, ושנים אחר כך טענה שדווקא דרך שיר של משורר אחר היא יכולה להיות אישית ואמיתית יותר, כ'פילטר' שמאפשר לדבר מתוך הפצע.