המנחים אייל מילנר וגיא גפן מארחים את ד"ר אדם שנר כדי לברר מתי הגבלות על לא-מחוסנים חוצות את הקו מעידוד לגיטימי לכפייה ופגיעה בזכויות אדם.
פרק העוסק בחוקתיות המגבלות שהוטלו על מתנגדי החיסונים בתקופת הקורונה, בליווי האורח ד"ר אדם שנר, מרצה בכיר למשפט חוקתי בבית הספר רדזינר באוניברסיטת רייכמן. המנחים פותחים בהצהרה חד-משמעית שהם בעד חיסונים, ואז מתמקדים בתפר העדין שבין עידוד הציבור להתחסן לבין כפייה ופגיעה בזכויות יסוד. גיא טוענת שהגבול כבר נחצה ושהמגבלות הפכו לעונש, בעוד אייל גורס שבמצב חירום מוצדק לנקוט אמצעים קיצוניים יותר. ד"ר שנר מסביר מהו משפט חוקתי בישראל, איך נבחנת פגיעה בזכות, ולמה לא ניתן בפועל לכפות חיסון בכוח. הפרק מתאים למי שמתעניין במשפט חוקתי, זכויות אדם ובדילמות החברתיות שעלו בעקבות המגפה.
תובנות מרכזיות
- בישראל אין חוקה פורמלית במסמך אחד, אלא שורת חוקי יסוד; בפסק דין בנק המזרחי קבע בית המשפט העליון שחוקי היסוד עליונים על חקיקה רגילה וניתן לפסול חוקים הסותרים אותם.
- פגיעה בזכות חייבת לעמוד בארבעה תנאים: להיעשות בחוק או מכוחו, להלום את ערכי המדינה כיהודית ודמוקרטית, לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש (מידתיות).
- אף שפקודת בריאות העם מ-1940 אפשרה היסטורית חיסון בכפייה, מעולם לא השתמשו בסמכות זו, וספק אם היא עומדת היום לנוכח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק זכויות החולה המחייב הסכמה לטיפול רפואי.
- השאלות המשפטיות נגזרות תמיד מהעובדות: עצם קיומה של מגפה עולמית אינו מספיק, אלא רמת הסיכון וביטוייה בישראל הם שקובעים אם הצדקה לאסור כניסת זרים שונה מהצדקה לסגירת עסקים.
- כיוון שאדם לא מחוסן יכול לצמצם את הסיכון שהוא מהווה (בדיקות אנטיגן, מסכה, עבודה מהבית), בדרך כלל אין הצדקה לכפות עליו חומרים לגוף, מתוך עקרון האוטונומיה והזכות לסרב לטיפול רפואי.
האם החיים והביטחון תמיד מנצחים בבחינה חוקתית? ד"ר שנר ממחיש בעזרת תאונות הדרכים שלא כך הדבר: אם החיים היו הערך העליון המוחלט, היינו אוסרים נסיעה במהירות מעל מינימום, ולכן השאלה האמיתית היא תמיד מידת הפגיעה.