הסופר יניב איצקוביץ' מספר איך עזב דוקטורט בפילוסופיה כדי לכתוב, ולמה החיים היהודיים במזרח אירופה — מהתנ"ך ועד הפלמ"ח — תפסו אותו ולא הרפו.
מורדי חנני מארח את הסופר יניב איצקוביץ' לשיחה על הכתיבה שלו, על הספר 'תיקון אחר חצות' ועל הרומן 'אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו'. איצקוביץ' מספר על המעבר מקריירה אקדמית בפילוסופיה (דוקטורט ופוסט-דוקטורט) אל חיים של סופר, ועל ההבנה ההדרגתית שאפשר להתפרנס מכתיבה — עד כדי כתיבה לטלוויזיה ופיתוח סדרות. במרכז השיחה עומד הגעגוע והחסך שהוא חש כלפי שורשי המשפחה במזרח אירופה (פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה), חסך שהניע אותו לחקור ולכתוב על העיירה היהודית. הוא גם מתאר סדרת רשת שהוא מצלם בתקופת הקורונה בכיכוב 'דודה מטושקה פנדמיק', דמות מרגלת שברחה מגולג. הפרק מתאים לחובבי ספרות, להיסטוריה יהודית של מזרח אירופה ולמי שמתעניין במלאכת הכתיבה.
תובנות מרכזיות
- איצקוביץ' עבר מקריירה אקדמית בפילוסופיה לכתיבה, אחרי שהבין בתחילת דרכו שאי אפשר להתפרנס מספרות — ורק הצלחת 'תיקון אחר חצות', שתורגם להרבה מדינות, שכנעה אותו אחרת.
- הספרים נולדים מחסך אישי עמוק: הוא לא ידע עברית מספיק כדי לשוחח עם הדור המבוגר במשפחתו שדיבר רומנית או הונגרית, וזה הצית את הרצון להבין 'מאיפה אני בא'.
- התקופה שבין התנ"ך לפלמ"ח, שכמעט לא נלמדת, ריתקה אותו — והוא טוען שהחיים בעיירה היו ברובם נורמטיביים, יהודים וגויים חיו ומסחרו זה לצד זה, והפוגרומים בוצעו לרוב בידי גורמים מבחוץ ולא בידי תושבי העיירה.
- לדעתו ישראל איבדה משהו מהאידיש 'הקשוחה והחמה' — הומור עצמי וקבלה של המציאות שצומחים דווקא מעמדת מיעוט וחוסר כוח, בניגוד לכובד הראש הישראלי.
- המחקר לרומן היסטורי, לדבריו, אינו עבודת דוקטורט בארכיונים: מספיק למצוא חמישה-שישה ספרים נכונים, ולשאוב מהספרות עצמה — מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, גוגול, טולסטוי וטורגנייב.
באיזשהו שלב נתקלתי בתיקון אחר חצות ואמרתי — יש פה קווים מקבילים. איפה עשית את התיקון האישי שלך בספר?