(1) Torah לג

שיעור בתורה למ"ד מליקוטי מוהר"ן על מצוות בקשת השלום — השלום הפנימי באדם והשלום בין ישראל — ושורשו במציאת השם יתברך תמיד, בין בטוב ובין ברע.

השיעור פותח תורה מליקוטי מוהר"ן שמלשון רבינו, ולכן מנוסחת בדיוק רב, ומיוסדת על הפסוק "מי האיש החפץ חיים... בקש שלום ורדפהו". הכלל הפותח הוא שצריך לבקש שלום — גם בין ישראל וגם שלום פנימי באדם במידותיו, שלא יהיה מחולק בין בטיבו (כשטוב לו) ובין בעקו (כשרע לו). עיקר השלום הוא שהאדם ימצא את השם יתברך תמיד, בכל מצב, על דרך "בה' אהלל דבר, באלוקים אהלל דבר". מי שיש לו חילוק בין טוב לרע אינו מוצא את השם יתברך בעצמותו אלא רק על תנאי, ואת ההשגה הזו זוכים על ידי התורה הנקראת שלום ועל ידי הצדיקים הנקראים ברית שלום.

תובנות מרכזיות

• השלום שרבינו מדבר עליו אינו רק הימנעות ממריבה אלא בקשת השם יתברך בכל מצב — בקשה ולא רק עשייה, כי קשה למצוא את השם בכל מקום.
• שלום פנימי פירושו שלא להיות מחולק במידות בין 'טיבו' (כשטוב לאדם) ל'עקו' (כשרע לו), אלא למצוא את השם יתברך באופן קבוע שאינו תלוי באירועים.
• מי שמוצא את השם רק כשטוב לו — מצא אותו 'על תנאי', בטמפרטורה המתאימה, ולא את עצמותו; לכן הוא מאבד אותו כשהמצב משתנה.
• סדר ההכרה הוא מההוויה (שם העצם) אל האלוקים (שם הטבע והדין) — אי אפשר להתחיל מהדין, שכן בלי ידיעת ההוויה אין למה לייחס את שם אלוקים.
• המשפט הפותח של כל תורה אצל רבינו הוא כעין כתב חידה שמקפל בתוכו את כל ההשגה, ומתברר רק לאורך התורה.
• האדם אינו חושד בעצמו שאין בו שלום פנימי — הוא בטוח שהוא 'בשלום' ושרק האחרים מפריעים לו.