שיעור חסידי על שתי תפיסות הנוכחות האלוקית בבריאה — 'ממלא כל עלמין' ו'סובב כל עלמין' — ועל כך שאי אפשר להתנצל מעבודת ה' גם מתוך עיסוק גשמי, כי בכל דבר שורה חיות אלוקית.
השיעור מבאר את שני אופני הופעת מציאות הבורא ביחס לעולם: 'ממלא' — כנשמה בתוך הגוף, חיות פנימית בכל פרט; ו'סובב' — המקיף את הכל מבחוץ. מודגש שייחוד היהדות הוא בשילוב שתי התפיסות יחד, בניגוד לאומות העולם שתפסו אלוקות מרחוק וכאילו ה' עזב את עולמו בלא השגחה פרטית. מכאן שאדם אינו יכול להתנצל ולומר שאי אפשר לעבוד את ה' מתוך עביות וגשמיות של העסק, שכן חז"ל גילו שבכל דבר גשמי יש הלכות, ובלא חיותו האלוקית אין לו קיום. השיעור נשען על מושגי הצמצום והחלל הפנוי, שבו כל פרט בבריאה מוקף בחלל ומחיה אותו אור פנימי ואור מקיף.
תובנות מרכזיות
- שתי תפיסות של נוכחות אלוקית: 'ממלא' מבפנים כנשמה בגוף, ו'סובב' המקיף את הכל מבחוץ — והיהדות מייחדת אותה בשילוב שתיהן יחד.
- ההבדל מאומות העולם: הם תפסו אלוקות מרחוק, כאילו ה' עזב את עולמו ואין השגחה פרטית, ולא הצליחו לתפוס נוכחות אלוקית בתוך הבריאה עצמה.
- אדם אינו יכול להתנצל מעבודת ה' בטענה שהעיסוק הגשמי מפיל עליו עביות, כי בכל דבר גשמי יש הלכות, ובלא חיותו האלוקית אין לו שום קיום.
- ייחוד היהדות הוא עבודת ה' דווקא מתוך חיים ארציים נורמליים — הלכות ותפילות — להבדיל מדתות הדורשות התנתקות מהגשמי כדי להגיע לרוחניות.
- הצמצום והחלל הפנוי: כל פרט בבריאה מוקף בחלל, ובו אור פנימי (ממלא) ואור מקיף (סובב); נמשל לפיזיקה — מבנה דומה במיקרו ובמקרו, חלל ריק שבתוכו חיות.
מדוע אדם אינו יכול להתנצל ולומר שאי אפשר לעבוד את ה' מתוך עביות וגשמיות של העסק שנופלת עליו?