מסכנים שכאלה

שני מנחים מנתחים את "מסכנים שכאלה" של יורגוס לנתימוס ושואלים אם הסרט באמת אומר משהו על מעמדות וסוציאליזם — או רק קורץ לטרנד הפוליטי.

נעמי וניתי (עניתי) רותנברג צוללים לסרט "מסכנים שכאלה" (Poor Things) של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס, סיפורה של בלה בקסטר שהוחזרה לחיים בלונדון הוויקטוריאנית ויוצאת למסע גילוי. הם מסכימים שוויזואלית זה סרט מהנה ורלוונטי שמתחקר ביעילות את הפטריארכיה, אך חולקים על הסוף: שניהם מרגישים שהוא אגואיסטי ומתמקד רק בבלה בלי סולידריות, קהילה או העמקה בדמויות המשנה. הם דנים בפער בין המסר ה"סוציאליסטי" שהסרט מנופף בו לבין מימושו בפועל, ובמעבר המהיר מדי שבו מוצגת המיניות של בלה ככל מה שמגדיר את התבגרותה. הפרק מתאים לחובבי קולנוע שאוהבים ויכוח ביקורתי על המסרים החברתיים שמאחורי סרטי פרסים.

תובנות מרכזיות

• הסרט מצליח לתחקר בצורה אפקטיבית את האופן שבו הפטריארכיה מדכאת נשים ואיך אישה שלא מבינה את חוקי המשחק מתגברת על המכשולים שגברים מציבים לה.
• הפספוס המרכזי לדעת המנחים: הסרט מעלה רעיונות של סוציאליזם ומעמדות אבל לא מעמיק בהם — בלה נשארת לבד, בלי קהילה או סולידריות, ובסוף מתמקדת רק בעצמה ובהנאתה.
• סצנת חלוקת הכסף באלכסנדריה ממחישה את הביקורת: בלה נותנת את הכסף לשני עובדים אקראיים על הספינה במקום לרדת ולבנות קשר אמיתי עם העניים שהיא רוצה לעזור להם.
• הסרט מבוסס על ספרו של אלסטר גריי מגלאסגו; לנתימוס נפגש עם הסופר עוד סביב 2012, והסופר השתכנע לעבוד איתו אחרי שצפה בסרטו "דוגטות'".
• בעיבוד לסרט הורד החלק שמסופר מנקודת מבטו של מקס מקנדלס (בעלה של בלה), ולכן דמותו נותרה שטוחה — מה שהמנחים רואים כפספוס אך גם כמשרת את המיקוד הפמיניסטי בבלה.