אני בניתי בית

שיחה היסטורית על שורשי האלימות בין יהודים לערבים מראשית הציונות ותקופת המנדט, בטענה שהאלימות נטועה בטבע האנושי ובתשתיות דתיות-תרבותיות עמוקות.

בפרק מתארח הפרופ' אייל כהן מהאוניברסיטה העברית לדיון על האלימות בין יהודים לערבים מראשית הציונות. הוא טוען שאלימות היא חלק בלתי נפרד מהחיים ולא חריגה מהם, ושמתחת לאלימות הפוליטית פועלות תשתיות דתיות ותרבותיות עמוקות — דימויים הדדיים במסורת היהודית והמוסלמית, חזונות אחרית הימים ונקמה בגויים. הם דנים בכך שכל צד בוחר מדד אחר כדי להציג את האחר כאלים יותר, ובהבחנה בין רגעי לגיטימציה שבהם הזרמים האלימים פורצים. מבחינה היסטורית הם מתחקים אחר אירועי 1920–1921, תל חי ומאורעות תרפ"א כרגע מכונן של אלימות פוליטית מאורגנת, מול אירועים מקומיים וספורדיים בסוף התקופה העות'מאנית.

תובנות מרכזיות

• כל צד בסכסוך משתמש במדד אחר כדי להאשים את האחר: הפלסטינים במדד הכמות (כמה נהרגים) והישראלים בכוונה לפגוע בחפים מפשע — וכך כל אחד מציג את יריבו כאכזרי יותר.
• אלימות אינה סטייה מהחיים אלא חלק מהם; כמו בסיפור קין והבל, ברגע שיש חיים יש גם מוות ואלימות.
• מתחת לאלימות הפיזית הקונקרטית פועל רובד עמוק של תפיסות דתיות-תרבותיות הדדיות, שיהודים ומוסלמים סופגים מילדותם, ולצידן גם שותפויות וחברויות יומיומיות.
• יש להבחין בין תודעת 'האמת הקוסמית' וחזונות אחרית הימים לבין תודעת חיי היומיום ויחסי השכנות.
• הזרמים האלימים יכולים להיות מכוסים דורות שלמים, ופורצים רק כשנוצרת לגיטימציה חברתית-פוליטית להפעלת אלימות.
• אלימות 1920–1921 שונה מהותית מהאירועים העות'מאניים: היא אלימות פוליטית מאורגנת-למחצה הקשורה לדרישות פוליטיות נגד הצהרת בלפור.