שורשי הסכסוך: איך התחילה האלימות בארץ ישראל

שיחה על ראשית הציונות הדתית, ובמרכזה הטענה המפתיעה של הרב ריינס שדווקא משום היותה תנועה חילונית מותר לדתיים לשתף עמה פעולה.

בפרק מסדרת 'ציונות באי נחת' משוחח פרופ' גלעד שרבית עם הרב יהודה גלעד על התפתחות הציונות הדתית מראשיתה. הם מנפצים את המיתוס שהציונות הייתה מפעל חילוני בלבד ומצביעים על שורשיה הדתיים בתנועת חיבת ציון. במוקד עומד הרב ריינס מייסד המזרחי, שטען כי דווקא בשל אופייה החילוני של הציונות — שמטרתה להיטיב את מצב העם ולא להביא גאולה — אין מניעה הלכתית להצטרף אליה, ולכן אף תמך בתוכנית אוגנדה. השיחה מתארת את משבר הקולטורה ואת הפשרה 'הציונות אין לה דבר עם הדת', שהפכה לימים לקוץ בעיני הרב קוק.

תובנות מרכזיות

• הציונות הדתית אינה תופעה מאוחרת; דתיים היו חלק מהמפעל כבר מתנועת חיבת ציון, שהקימה את המושבות הראשונות.
• ההתנגדות החרדית לציונות נשענה על שני אדנים: איסור 'שלושת השבועות' לדחוק את הקץ, והסירוב לשתף פעולה עם חילונים בגאולה הקדושה.
• חידושו של הרב ריינס: משום שהציונות היא פרויקט חילוני להיטיב את מצב העם ולא מפעל גאולה, נשמטות שתי ההתנגדויות ומותר לשתף עמה פעולה.
• בהיפוך קטגוריות מפתיע, המזרחי הדתי תמך בתוכנית אוגנדה ואילו החילונים מרוסיה התעקשו דווקא על ארץ ישראל.
• הרעיון של הפרדת דת ומדינה — 'הציונות אין לה דבר עם הדת' — נולד כפשרה לבקשת הרב ריינס, ולימים הפך קוץ בעיני הרב קוק.