
הגננת הוכשרה לעבוד עם ילדים, אבל בפועל היא מנהלת כל יום מערך מורכב של קשרים עם ההורים, ועל זה אף אחד לא הכין אותה.
יסמין, גננת ומוסמכת לגיל הרך, וליאט פיינגולד, פסיכולוגית חינוכית ומטפלת CBT, מנתחות את אחד הנושאים החמים ביותר בעבודת הגננת: ההתמודדות עם ההורים. הן מצביעות על הפער שבין ההכשרה המקצועית, שמתמקדת כמעט כולה בילדים, לבין המציאות שבה הגננת פוגשת קבוצה גדולה של מבוגרים במקום הרגיש ביותר עבורם, ומראות כיצד מחשבות כמו 'תיזהרי מהורים' או 'הורים זה הדבר הכי קשה בגן' מנהלות בפועל את דרכי הפעולה בגן. דרך דוגמאות אמיתיות, על אמא שמספרת כל בוקר שהילדה לא רוצה לבוא לגן, או אמא שמשבחת חינוך ביתי, הן בוחנות איך ביקורת של הורה פוגעת בתחושת המסוגלות של הגננת ומציתה מעגל של התגוננות ותקיפה. הפרק מיועד לגננות ולכל מי שעובד עם ילדים והורים, ומציע זווית מחשבתית רעננה במקום תגובתיות אוטומטית.
תובנות מרכזיות
- ההכשרה המקצועית של הגננת מכינה אותה לעבודה עם הילדים, אך את הקשר עם ההורים מלמדות בעיקר הקולגות, ולרוב באמירות אזהרה כמו 'תיזהרי מהורים, אל תתני להם לרכב עלייך'.
- מחשבות שעוברות בראש ('הורים זה הדבר הכי קשה בגן') מרגישות נכונות ואמיתיות, אך כדאי לעצור ולבחון עד כמה הן באמת נכונות והאם הן מקדמות אותנו, או דווקא סוגרות אותנו וגורמות להורים להיות חרדתיים ותוקפניים יותר.
- ביקורת של הורה, גם כשהיא נאמרת בנחמדות, מכה בבטן ומופנית מיד למוקד פנימי של 'מה לא בסדר במה שאני עושה', בעוד לעיתים זה כלל לא קשור לגננת אלא לקשר בין ההורה לילד.
- כשהורה חווה גבול במערכת, כמו דלת שנסגרת בשמונה וחצי, הכעס מופנה אל מי שנפגש בדלת, הגננת או הסייעת, ולא אל העירייה או משרד החינוך שקבעו את הכלל.
- שינוי השיח ממאבק להתגוננות-תקיפה למפגש בין שתי מומחיות, הגננת מומחית לגיל הרך וההורה מומחה לילד שלו, מוריד את רמת המתח והופך את ההורה לחלק מהפתרון.
האם המחשבה הזאת היא כרגע מקדמת אותי? כי אם אני כל היום חושבת 'הורים זה דבר נורא' ויותר ויותר נסגרת בתוך הגן ופחות עובדת בשקיפות מול ההורים, האם זה יעיל עבורי?