אופוריה: פרידה ספרותית מסדרה שהייתה ואיננה

אלעד ברנוי ושירה נאות מנתחים את האלבום החדש של ריי "This Music May Contain Hope" ואת גל הזמרות הבריטיות שמוכרות לאמריקאים מוזיקה אמריקאית בגרסה בריטית.

בפרק הזה אלעד ברנוי, יחד עם הדי.ג'יי וכתבת המוזיקה שירה נאות (כאן 88), מקדישים את התוכנית לאלבום השני של הזמרת הבריטית ריי, "This Music May Contain Hope" — אלבום-מחזמר שאפתני בן 17 שירים, מחולק לארבע מערכות לפי עונות השנה, שיצא בעקבות הלהיט "Where's My Husband". סביב ריי הם דנים בגל רחב של זמרות בריטיות צעירות — אוליביה דין, סיינה ספירו ולולה יאנג — שכולן חולקות מבטא לונדוני, קול חרוך ועמוק, המון סול ואסתטיקה של פעם, ומכנים זאת "הפלישה הבריטית" של 2026. השיחה בוחנת מדוע דווקא עכשיו יש ביקוש לזמרות גדולות ולמוזיקה שמרנית ומסודרת, ומה המשמעות התרבותית של בריטים שמוכרים לאמריקאים ג'אז, סול וביג-בנד — מוזיקה שמקורה אמריקאי. הפרק מתאים למאזינים שאוהבים פופ עכשווי, ניתוח תרבותי ומבט היסטורי על תעשיית המוזיקה.

תובנות מרכזיות

• ריי שחררה בגיל 18 שירי פופ דאנס לאמנים אחרים תחת חברת התקליטים פולידור, אך נמנע ממנה לשחרר אלבום בכורה — מה שהוביל אותה לצאת לדרך עצמאית ב-2021; היא גם כתבה והפיקה לביונסה, אלי גולדינג, צ'רלי אקס.סי.אקס ומדיסון ביר.
• ה"פלישה הבריטית" אינה תופעה חדשה: כמו הביטלס והרולינג סטונס בשנות ה-60 שמכרו לאמריקאים רוקנרול אמריקאי, וכמו גל איימי וויינהאוס-אדל-דאפי בתחילת שנות ה-2000, גם ריי ובנות דורה מוכרים לאמריקאים את האסתטיקה שלהם עצמם — "כמו למכור קרח לאסקימוסים".
• השיחה מציעה שהביקוש לזמרות גדולות ולמוזיקה שמרנית ומסודרת נובע מתוך הכאוס העולמי — אחרי שנים של הייפר-פופ אלקטרוני נוצר ואקום של "זמרת גדולה מהחיים", במיוחד כשביונסה עברה לעולמות האוס, דיסקו וקאנטרי.
• ריי שוברת את הקיר הרביעי לאורך האלבום — מדברת בין השירים, מציגה את הבמה ואת אחורי הקלעים ואת שמות המשתתפים — בדומה למהלך של רוסליה ב"Lux", שגם חושפת את התפרים של המלאכה.
• ההשראות של ריי כולן אמריקאיות — אל גרין, אלה פיצג'רלד ונינה סימון מעולמות הג'אז והגוספל הכנסייתי — ומחזקות את הטענה שהזמרות הבריטיות מבצעות "אאוטסורסינג" לתרבות האמריקאית בעטיפה בריטית.