מהדהדות את קולן' והפעם עם אירית עציון'

כיצד ילדות צנועה, תפקיד הבת הבכורה ומחלת הסרטן עיצבו אישה שהפכה את הדאגה לאחר למקצוע — מנטורית למערכות יחסים.

בפרק זה, המתועד ביער בתקופת פורים, מראיינת טליה רוטשטיין את חברתה ומי שהייתה המפקחת שלה — עירית עציון, אשת חינוך, גננת ומפקחת לשעבר ויזמת חברתית. עירית מספרת על ילדותה כבת בכורה במשפחה בת שבעה נפשות בפרדס כץ, על תפקיד האחריות והטיפול שלקחה על עצמה כבר כילדה, ועל הדרך שהובילה אותה — לא מתוך חלום ילדות אלא מתוך גלגולי החיים — להיות גננת ולאחר מכן מפקחת מצטיינת במשך כעשרים שנה. הפרק עוקב אחר נקודת המפנה: תחושת מיצוי בפיקוח לצד מחלת הסרטן שאילצה אותה לעצור, להחלים ולעבור עבודה אישית, ובסופה לבחור בעיסוק חדש כמנטורית למערכות יחסים וזוגיות. מתאים למאזינים המתעניינים בצמיחה אישית, בקריירה חינוכית ובמציאת משמעות אחרי משבר.

תובנות מרכזיות

• תפקידי הילדות מעצבים את הבוגר: עירית מקשרת בין היותה ילדה בכורה שלקחה אחריות וטיפול לבין היכולת שלה היום לראות את האחר ולדאוג לו.
• התחושה ש'צריך אותי' היא מנוע משמעות — לדבריה זה מה שמביא אנשים להיות משמעותיים, וזה מה שגרם לה כבר כילדה להרגיש שיש לה ערך.
• חוסר ביטחון פנימי לא חייב לעצור — עירית מתארת איך ראתה את 'הילדה הקטנה שבי' שמרגישה לא בטוחה, ועשתה עבודת מודעות עצמית לאורך שנים שחיזקה אותה.
• משבר יכול להיות מנוף לשינוי: מחלת הסרטן יצרה 'טלטלה' שהזיזה אותה ממקום של לחץ ומיצוי אל בחירה חדשה ומודעת.
• השיטה שלה לבחירת ייעוד: לקחת מתוך עבודה ארוכת שנים דווקא את החלק האהוב ביותר — אצלה זו עבודת הגישור על מערכות יחסים בין גננות, הורים וילדים — ולבנות סביבו את ההמשך.