פוסטקאסט- שיחות עם אירית עציון על מערכות יחסים וזוגיות

כשמישהו יקר לנו בא לשתף, הוא לרוב מבקש שיראו וישמעו אותו, לא עצה מהירה - וההשהיה לפני התגובה עושה את כל ההבדל.

טליה רודשטיין מארחת את אירית עציון, מנטורית למערכות יחסים וזוגיות, לשיחה הראשונה בסדרת 'פוסטקאסט' המבוססת על פוסטים שלה בפייסבוק. הפרק נפתח במשפט של הפסיכולוג מרשל רוזנברג - 'בעיית התקשורת הגדולה ביותר היא שאנחנו לא מקשיבים כדי להבין, אנחנו מקשיבים כדי להגיב' - ומפתח ממנו דיון על הקשבה פעילה ועל הצורך להשהות את התגובה. השתיים מתמקדות בקושי המיוחד ליישם זאת עם היקרים לנו מכל - ילדים ובני זוג - שאיתם האינסטינקט למהר ולתת עצה ולפתור חזק במיוחד. השיחה מתאימה להורים, מחנכות, גננות ומטפלות שרוצים לשפר תקשורת, ושווה האזנה בזכות הדוגמאות היומיומיות והכנות של המראיינות לגבי הקושי שלהן עצמן ביישום.

תובנות מרכזיות

• ההשהיה בין הגירוי לתגובה (בין השאלה לתשובה) מאפשרת להרהר במה שנאמר באמת, במקום לפרש אוטומטית על סמך התפיסות שלנו - שלא בהכרח תואמות לכוונת הצד השני.
• הקשבה פעילה אינה פסיבית: המקשיב הוא הפעיל - מקשיב בעיניים, בהנהון ובשיקוף, ובודק שהוא מבין גם את התוכן וגם את הרגש.
• אנחנו ממהרים לתת עצות כי זה מחזק את הדימוי העצמי שלנו ומרגיש אותנו בעלי ערך - אבל לרוב העצה אינה רלוונטית ואינה מה שהמשתף ביקש.
• אפשר להשהות בלי שתיקה מביכה: לשאול 'למה התכוונת?', 'מה אתה זקוק ממני?', או לומר 'תן לי לחשוב על זה, בוא נשוחח בהמשך'.
• מהירות יתר בעצות עלולה לסגור את הילד וליצור מרחק, ולגרום לו לבוא פחות לשתף - בעוד מתן מקום ושיקוף ('זה בטח היה לא נעים', 'גם אותי זה מאכזב') מזמין שיתוף.
• הצורך הבסיסי ביותר של כל אדם המשתף הוא שיראו אותו, ישמעו אותו ויקבלו אותו וירגיש אהוב - והעצה, אם בכלל, באה רק אחר כך.