איך בונים חברה שבה יהודים, ערבים, דרוזים, בדואים וחרדים עובדים יחד ומצליחים גם עסקית — גם בזמן מלחמה.
בפרק זה של 'עתיד מזהיר' מארחות נילי גולדפיין ומלי אל-קובי את אליק קנטור, מנכ"ל ואחד ממייסדי קבוצת בבקום (חברת BPO/מיקור-חוץ עם כ-5,000 עובדים ו-24 אתרים, רובם בפריפריה). השיחה עוסקת בגיוון (דייברסיטי) וברב-תרבותיות כמנוע ליצירתיות ולפרודוקטיביות בעולם העבודה, ובאתגר של שילוב החברה הערבית — כ-20% מכוח העבודה בישראל — במיוחד על רקע חוסר האמון שהתעצם מאז המלחמה. קנטור מסביר כיצד בבקום נבנתה מההתחלה כחברה רב-תרבותית עם רגל עסקית ורגל חברתית, מתוך מורשת העבודה בדלתה/טקסטיל בגליל. מתאים למנהלים, אנשי משאבי אנוש וכל מי שמתעניין בדו-קיום, שילוב מיעוטים בשוק העבודה וניהול ארגון בעת משבר.
תובנות מרכזיות
- הכלי המרכזי לרב-תרבותיות אמיתית הוא לפתח מנהלים מכל המגזרים בכל הדרגים — לא רק עובדים בתפקידים פשוטים — כך שכל תרבות שותפה בבניית האסטרטגיה וההחלטות באופן בלתי-אמצעי.
- קנטור מדמה את ההתמודדות עם משברים למרתון: חברה שאימנה את 'השרירים' של הדו-קיום מההתחלה עומדת באירועי אלימות חיצוניים, בעוד מי שמתחיל לטפל בזה רק כשמגיע משבר 'נופל בדרך'.
- ה'חברה הערבית' אינה מקשה אחת אלא מורכבת ממוסלמים, נוצרים, צ'רקסים, בדואים (שונים בין דרום לצפון) ודרוזים — וגם בצד היהודי יש חרדים, אתיופים וחברה כללית; ההנחה שאנחנו 'יחידה אחת' שגויה.
- בבבקום הביאו את העבודה לאנשים ולא את האנשים לעבודה — אתרים בפריפריה ('בבקום' = 'דלתכם', פתיחת הדלת לדו-קיום ולקריירה) כדי לעקוף את הקושי להוציא עובדים מהכפרים.
- בתקופות מתוחות עובדים מעידים שהם מרגישים טוב יותר בעבודה מאשר מחוץ לה, כי שם הם רואים שהמציאות 'לא כזו נוראה' כפי שהיא נשמעת בחוץ — והכלל העיקרי הוא כבוד הדדי ותמיכה.
איך אתם מתמודדים עם זה שהאקוסיסטם בחוץ חשדני ואלים בין השונויות — אין גבול שמונע מזירת האלימות להיכנס לחברה, אז איך זה לא נכנס ואיך מנהלים את זה ביום-יום?