החלל הירוק [עושים חלל]

מהתמונה המפורסמת 'זריחת ארץ' ועד לוויינים שמודדים קרחונים בעזרת כוח הכבידה - הפרק מראה איך טכנולוגיית החלל הפכה לכלי המרכזי במאבק על הסביבה.

הפרק פותח בתמונת 'זריחת ארץ' שצולמה במשימת אפולו-8 ב-1968 וביום כדור הארץ שנולד בעקבותיה, ומשם עובר להראות כיצד החלל מסייע בפועל למאבק בהתחממות הגלובלית. הוא מסביר שלושה ערוצים מרכזיים: מידע (לוויינים מטאורולוגיים כמו נימבוס-4 שגילה את החור בשכבת האוזון, ומעל 150 לווייני ניטור אקלים כיום), מדידה פיזיקלית מתוחכמת (משימת GRACE שמדדה את מסת הקרחונים דרך שינויים זעירים בכוח הכבידה ובמרחק בין שני לוויינים), ויישומים אקטיביים (טכנולוגיית דופלר-ליידר לטורבינות רוח, חיישנים לחיסכון בדלק וניווט ירוק מבוסס GPS). הפרק מתאים למי שמתעניין בחלל, באקלים ובטכנולוגיה, ומסיים ברעיון שאולי הכוח הגדול ביותר של החלל הוא ההשראה - ה'אפקט המבט מהחלל' שמעורר אצל אסטרונאוטים קשר עמוק לכדור הארץ.

תובנות מרכזיות

• התמונה 'זריחת ארץ' מאפולו-8 לא רק נבחרה למקום השמיני בתמונות המשפיעות בהיסטוריה לפי מגזין טיים, אלא גם הולידה את יום כדור הארץ - ב-1970 כבר ציינו אותו 20 מיליון איש בארה"ב.
• לוויין נימבוס-4 (1970) גילה במקרה, דרך חיישן ה-BUV למדידת אוזון, ששכבת האוזון מתדלדלת - ממצא שהוביל לאמנת מונטריאול ב-1987, והחור באוזון הצטמצם ב-2019 לרמה הנמוכה ביותר מאז.
• משימת GRACE מודדת את מסת הקרחונים בעקיפין: שני לוויינים תאומים מקיפים את כדור הארץ במרחק 220 ק"מ, וכשמסה גדולה (כמו קרחון) משנה את כוח הכבידה, המרחק ביניהם משתנה ביחידות של 10 בחזקת מינוס 6 - דיוק שמסגיר שינויי מסה.
• הנתונים מטרידים: גרינלנד מאבדת כ-280 גיגה-טון קרח בשנה, אנטרקטיקה כ-70, וקרחוני ההרים כ-200 בממוצע - ופני הים עלו כ-20 מ"מ בין 2002 ל-2017.
• הכותב טוען שהכלי המרכזי להעלאת מודעות סביבתית כיום הוא הפחדה ('תרחיש אימה' אפוקליפטי), בעוד שבני אדם מונעים דווקא מתקווה והשראה - ולכן תיירות חלל עתידית עשויה לעורר זיקה לטבע יעילה יותר מסרטוני אסון.