פרק 15 | היהודים ה"מוזרים" שחולמים על הקרבת קורבנות

האם הקרבת הקורבנות היא טקס פגני פרימיטיבי, או שדווקא מאחוריה מסתתרת מהפכה דתית חסרת תקדים נגד העולם האלילי?

הפרק מתמודד עם אחד הנושאים הקשים והמביכים ביהדות עבור האדם המודרני: הקרבת הקורבנות בבית המקדש. המנחה סוקר שלוש גישות מרכזיות בהגות היהודית: הרמב"ם במורה נבוכים, הרואה בקורבנות פשרה זמנית שנועדה לעקור את הנטיות האליליות מבני ישראל שיצאו ממצרים; הרמב"ן, החולק עליו בחריפות ורואה בקורבן תמורה לאדם עצמו (דמו תחת דמו, נפש תחת נפש); ופרופסור יחזקאל קויפמן, שמשווה את ההיגיון הפנימי של הקורבנות בישראל לתפיסה האלילית ומצביע על "מקדש הדממה" — פולחן שקט שבו הכהנים אינם מדברים, בניגוד למקדש האלילי. מתאים למתעניינים בפילוסופיה יהודית, מחשבת ישראל ושורשי האמונה הישראלית.

תובנות מרכזיות

• לפי הרמב"ם במורה נבוכים, הקורבנות הם פשרה היסטורית: התורה אפשרה לבני ישראל להמשיך פולחן שהיו רגילים בו במצרים, אך עיצבה את פרטיו באופן הפוך מהעבודה הזרה (איסור שאור, חובת מלח) כדי לעקור את הנטיות האליליות.
• הרמב"ן תוקף את הרמב"ם בחריפות ('דברי הוואי') ומציע גישה חיובית: הקורבן הוא תמורה לאדם, שבה דם הבהמה וראשי איבריה באים תחת דם האדם ואיבריו, כדרך שאברהם הקריב איל תחת בנו.
• פרופ' יוני גרוסמן מעיר שקשה להחיל את הסבר הרמב"ן על כלל הקורבנות — קורבן השלמים והפסח, ששוררת בהם אווירת שמחה ומשפחה, אינם מתאימים לדרמת ההתמסרות.
• יחזקאל קויפמן מזהה את 'מקדש הדממה' — תופעה ייחודית שבה הכהנים פועלים ללא דיבור, נאום או תפילה, בניגוד למרכזיות הדיבור ביהדות, וזהו לדעתו ביטוי למהפכה נגד התפיסה האלילית.
• בעולם האלילי הקורבן נתפס כמזון המפרנס את כוחות האל — כפי שמודגם בגרסה האכדית לסיפור המבול ('זן את האלים') — בעוד שהתפיסה הישראלית מבקשת לחולל מהפכה ולהינתק מהיסוד המאגי והמיתולוגי הזה.