פרק 39 - מעבר עידנים / סדר יקומי חדש עם מיקי אלון
אייל גונן ומיקי אלון מפענחים למה הכאוס, ההקצנה ושבירת הסמכויות שאנחנו חווים הם בעצם 'תעלת לידה' לעידן חדש.
בפרק הפתיחה של 'מנהיגות מזווית אחרת' מארח אייל גונן את מיקי אלון, החוקרת את המעבר מהעידן הישן לעידן החדש דרך עדשה תודעתית. הם דנים בשבירה של הסדר הישן - ממשלות, בנקים, מערכות חינוך ובריאות וכל ה'פרות הקדושות' - וטוענים שערעור הסמכות והאמיתות שאימצנו הוא חלק מתהליך התפתחות בלתי נמנע. השניים מציעים מטאפורה של 'תעלת לידה' חד-כיוונית: תהליך לוחץ וכואב שפותח את הפצעים שלנו כדי שנרפא אותם, תוך התייחסות ל-7 באוקטובר, הרפורמה והמחאה כשיא של פצע לאומי שצף אל פני השטח. הפרק מתאים למי שמחפש פרשנות רוחנית-אך-לא-ניו-אייג'ית למשבר הישראלי והעולמי, ולמנהיגים המבקשים זווית של אחריות אישית במציאות כאוטית.
תובנות מרכזיות
- ההקצנה במנהיגות, בשיח ובחברה אינה רק איום אלא מנגנון שמחדד את הבעייתיות ו'דוחף' אותנו לשינוי שלא היה מתרחש במצב נוח ונורמלי.
- שינוי אמיתי אינו עובר דרך המיינד אלא דרך 'אלכימיה רגשית' - הוא קורה רק כשחוצים את סף הכאב, כמו עובד שסופג בוס נצלן שנים עד שהקול הפנימי אומר 'אני לא מוכן יותר'.
- מיקי ממסגרת את אירועי 2023 (הרפורמה והמחאה בשבוע ה-40, ביום שמחת תורה) כפתיחה של הפצע הלאומי העמוק ביותר - תודעת העם הנרדף - בלי שיפוט אם הרפורמה טובה או רעה; מה שמעניין הוא הפצע שנפתח כדי להירפא.
- המעבר התודעתי הוא 'מקרו ומיקרו' - אותו תהליך פועל גם ביחסים בין מנהיגים לאזרחים וגם במערכות יחסים אישיות, ולא כולם יעברו אותו ('יש הרבה שלא יצאו ממצרים').
- מול הכאוס יש שתי דרכים: להיכנס למעגל קורבנות שמתעצם, או לקחת אחריות ולהפוך לעצמאי יותר - כפי שנראה בקורונה, כשאנשים החלו לדאוג לבריאותם ולבחור עבודה משמעותית יותר.
יש לנו אפשרות בתור אנשים לחמוק מהתהליך הזה, או יותר נכון להקדים אותו? אם אני לא צריך לחכות להגיע למצב הלחוץ והכואב, האם אני יכול לבצע תהליך תודעתי עם עצמי?