סוף טוב הכל טוב

ההיסטוריון עפרי אילני חושף שהתנועה הציונית והתנועה לשחרור ההומוסקסואלים נולדו במקביל ב-1897 — שתי תנועות של נרדפים שחלמו על שיבה אל העבר העתיק.

בפרק של 'מה שכרוך', מגזין הספרות היומי של כאן תרבות, מתארח ההיסטוריון והעיתונאי ד"ר עפרי אילני לרגל ספרו החדש 'השיבה לסדום — הומוסקסואליות והיהודי החדש' (הוצאת עם עובד). אילני מספר כיצד שתי תנועות שחרור — הציונית וההומוסקסואלית — צמחו במקביל בסוף המאה ה-19, ושתיהן נשענו על געגוע אל העולם העתיק, בעיקר יוון הקלאסית. הוא פורש אידיאולוגיה גרמנית של 'ארוס אורני' ו'אחוות גברים' אירוטית, ומראה שגם אינטלקטואלים יהודים כקפקא ובנימין הושפעו ממנה, וכן דמויות ציוניות כמו מאיר יערי ווולטר מוזס. הפרק מתאים למי שמתעניין בהיסטוריה יהודית, בלימודי מגדר ובשורשים הנשכחים של הקהילה הגאה בארץ ישראל המנדטורית.

תובנות מרכזיות

• שתי תנועות השחרור — התנועה לשחרור ההומוסקסואליות והתנועה הציונית — הופיעו במקביל על בימת ההיסטוריה היהודית בשנת 1897, ושתיהן ביטאו שאיפה לחזרה אל העבר העתיק.
• מגנוס הירשפלד, הסקסולוג היהודי מברלין, נחשב מייסד התנועה ההומוסקסואלית; הוא היה ליברלי ופמיניסט, ואף ביקר בפלסטינה ונתן בה הרצאות.
• האידיאולוגיה הגרמנית של 'ארוס אורני' ו'אחוות גברים אירוטית' טענה שהחברה והמדינה נבנות מקשרים רגשיים ואירוטיים בין גברים, ולצדה לעיתים שנאת נשים ואנטישמיות.
• הרעיון הפך לטרנד סביב מלחמת העולם הראשונה והשפיע גם על מי שלא נחשבו הומואים — אילני מזכיר את קפקא ואת ולטר בנימין שקראו את הספר של הנס בלויר.
• שם הספר 'השיבה לסדום' נשען על אמירה של מרסל פרוסט, שתיאר את ההומוסקסואלים כפליטי סדום המקימים תנועה לשיבה — בדומה לציונות — וניבא ששתי התנועות ייכשלו.