הדרך הביתה

ההיסטוריון עופרי אילני חושף מקבילה נשכחת: שתי תנועות שחרור — הציונית וההומוסקסואלית — עלו יחד ב-1897, ושתיהן חלמו על שיבה אל עבר עתיק.

בפרק של מגזין הספרות 'מה שכרוך' בכאן תרבות מתארח ד"ר עופרי אילני, היסטוריון ועיתונאי ועורך מגזין 'הזמן הזה' של מכון ון ליר, סביב ספרו החדש 'השיבה לסדום: הומוסקסואליות והיהודי החדש' (הוצאת עם עובד). אילני מספר כיצד התנועה הציונית והתנועה לשחרור ההומוסקסואליות הופיעו במקביל ב-1897, שתיהן כקבוצות של נרדפים שכמהו לחזרה אל עבר עתיק. הוא פורש עולם רעיוני סוער של 'אחוות גברים אירוטית', פולחן יוון העתיקה והדגם של הפדרסטיה היוונית, לצד צדדים אפלים של שנאת נשים, אנטישמיות ודמויות אקסצנטריות. השיחה מתאימה למי שמתעניין בהיסטוריה יהודית וקווירית, בתולדות הציונות ובהיסטוריה אינטלקטואלית של גרמניה ותקופת המנדט.

תובנות מרכזיות

• אילני מתעד שכבר מסוף המאה ה-19 נוצרו זהות וארגונים הומוסקסואליים — בעיקר בגרמניה — כך שההיסטוריה הקווירית רחוקה מלהתחיל בשנות ה-80 וה-90 שרוב האנשים זוכרים.
• רבים מאידיאולוגי 'אחוות הגברים האירוטית' לא היו ליברלים: צד משמעותי בתנועה שילב שנאת נשים, אנטישמיות והערצת גבריות אקסקלוסיבית, בדומה במשהו ל'אינסלים' של ימינו.
• יוון העתיקה ופלאטון שימשו הצדקה תרבותית בעלת סמכות לאהבת גברים ולדגם האסימטרי של חניכה בין גבר מבוגר לנער (פדרסטיה).
• האידיאולוגיה דיברה 'גבוה גבוה' על אירוס טהור ולא ממומש, אך אילני מראה שבפועל היו שערוריות — מנהיגים ששכבו עם חניכים בתנועות הנוער, תבנית מוכרת גם מימינו.
• מרסל פרוסט כבר ניסח את ההקבלה כבדיחה-מיתוס: ה'סדומאים' מקימים תנועת שיבה לסדום כמו הציונות — ושתיהן, ניבא, ייכשלו; אילני בוחן את התחזית הזו לאור ההיסטוריה.