כשאריק פגש את הארי

אתגר קרת מסביר למה בעידן של מציאות לא שפויה ובינה מלאכותית הפסקנו לדעת לספר את הסיפור האמיתי שלנו — ומדוע הכתיבה הפכה לכלי הישרדות.

במגזין הספרות היומי 'מה שכרוך' של כאן תרבות, אחרי בשורות על פרס חיים גורי לשירה (שהוענק לאהרן צלגוב) ולקראת שבוע הספר העברי במלאת מאה שנה להיווסדו, מתקיימת שיחה טלפונית עם הסופר אתגר קרת. השיחה נסובה סביב כותרת אירוע שלו עם נועה קולר, 'סוף טוב', ועוסקת בתחושה שאנחנו חיים בעולם שאיבד את הסיפור שלו, שבו אין סוף לסכסוכים ולמלחמות. קרת מתאר איך הכתיבה שלו השתנתה רדיקלית מאז השביעי באוקטובר — מחיפוש 'הסיפור האלטימטיבי' לכתיבה שרידתית ומרפאת. מתאים למאזינים שאוהבים ספרות, הגות ושיחות כנות על אמנות, הומור ואובדן בזמנים קשים.

תובנות מרכזיות

• קרת מבחין בין 'להבין' ל'לספר סיפור' וטוען ששניהם דועכים בערכם בעידן הבינה המלאכותית, שמוציאה תשובות טובות בלי באמת להבין — כמו שווייז ייתר את הצורך להתמצא במרחב.
• לדבריו אנחנו נאחזים בסיפורים מהרשתות החברתיות ומערוץ 14 או 'הארץ', אבל הסיפור האמיתי שלנו — היומיומי והאישי — נשאר בלתי מסופר כי אין לנו כוח לספר אותו.
• מאז השביעי באוקטובר הכתיבה שלו הפכה מ'חוקר שמחפש תרופה לסרטן' ל'חובש שעושה חסם עורקים' — כתיבה שרידתית, פרטית יותר ומרפאת, שמטרתה להרגיע ולהבין רגש ולא לפרסם.
• הומור הוא בעיניו כלי הישרדות וצורה של חירות: בדיחה על המציאות היא מעשה חתרני כי היא פותחת זווית למציאות אחרת שיכולה להתקיים.
• קרת מתאר את הכתיבה כמרחב שבו הסיפור לא נשלט בידי גחמות פוליטיקאים — בו הרצון שלך, או של מי שכותב, הוא ששולט.