האם נוכל להחליף ניסויים בבעלי חיים בתאי גזע מושרים ובמחלות "בצלחת" — ולפתח תרופות בצורה מדויקת, מוסרית וזולה יותר?
הפרק השלישי בסדרה על ניסויים בבעלי חיים בפיתוח תרופות עוסק בעתיד התחום, באירוח ד"ר גד וטין מהמחלקה לפיזיולוגיה וביולוגיה התפתחותית באוניברסיטת בן גוריון, החוקר רפואה מתחדשת ותאי גזע. הוא מסביר מהם תאי גזע אמיתיים מול "תרופות פלא" שיווקיות, ומתאר את המהפכה של תאי הגזע המושרים (iPS) שפותחו ב-2006 בידי המדען היפני שינייה ימנקה — דרך שמייתרת את הצורך בעוברים ואת הבעיות האתיות שליוו את התחום מאז בידוד תאי הגזע העובריים ב-1998. השיחה נוגעת ביישומים כמו תרפיה תאית לפרקינסון ומודלים של "מחלה בצלחת" לסינון תרופות, וכן בכישלון התעשייה לנבא אילו ניסויים קליניים יצליחו. מתאים למי שמתעניין בביולוגיה, ברפואה מתחדשת ובאתיקה של מחקר מדעי.
תובנות מרכזיות
- תא גזע מושלם מוגדר בשתי תכונות: יכולת להתחלק לנצח (כמו תא סרטן) ויכולת להתמיין לכל סוגי התאים בגוף — ולא כל מה שמשווקים כ"תאי גזע" עומד בהגדרה.
- פריצת הדרך של תאי הגזע המושרים (iPS) של שינייה ימנקה ב-2006 מאפשרת לקחת תא בוגר רגיל, כמו תא עור, ולהחזיר אותו "אחורה בזמן" למצב דמוי-עוברי — ובכך לעקוף את הדילמה האתית של שימוש בעוברים.
- ב-2001 עצר ג'ורג' בוש הבן את המימון הפדרלי למחקר בתאי גזע עובריים, בנימוק נוצרי-שמרני שמרגע מפגש הזרע והביצית קיים פוטנציאל חיים — מה שעיכב משמעותית את התחום.
- פיתוח תרופה אחת לוקח היום יותר מעשר שנים ועולה מעל 2.5 מיליארד דולר, ורק תרופה אחת מתוך 10,000 מאושרת בסופו של דבר.
- אחוזי ההצלחה בניסויים קליניים הם רק כ-10%, מה שמלמד שהמודלים הקיימים — בעיקר ניסויים בבעלי חיים כמו עכברים — מנבאים בצורה גרועה מה יעבוד בבני אדם.
אם מתוך 10,000 תרופות רק אחת עוברת, ואחוזי ההצלחה בניסויים הקליניים הם רק כ-10% — מדוע אנחנו עדיין נשענים על מודלים של בעלי חיים שמנבאים כל כך גרוע את התוצאה בבני אדם?