19 - שוליים - אורח: שמעון אדף
עודכן: מאת צוות פודקאסט·ישראל
/ הפרק במספרים
| פורסם | 9 ביולי 2026 |
|---|---|
| אורך | 27 דק׳ (קצר ב-44% מהממוצע בתוכנית) |
| הנושא המרכזי | מרכז ושוליים בתרבות ובספרות |
| קטגוריה | תרבות וספרות |
על מה הפרק?
לאורך השיחה מתברר שהשוליים אף פעם לא נשארים בשוליים - הם הופכים למרכז, ודווקא שם, לפי אדף, מסתתרים החיים והיצירה
המוסכמה שהשוליים הם רק סיפור של דיכוי וחלוקת משאבים מתערערת כאן לטובת טענה הפוכה: דווקא הקיום השולי הוא שמזין חיי נפש עשירים ויצירה. אדף טוען שהעידן הדיגיטלי, שהבטיח ריבוי קולות, ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, ושהיורש האמיתי של האוונגרד האירופאי הוא דווקא המדע הבדיוני ולא הספרות ה'גבוהה'. המתח האמיתי צף בקריאה בחביבה פדיה: המעשה האלוהי אינו לטהר ולדחוק את הזבל החוצה אלא להעמיד אותו במרכז, כיסוד. מה שנשאר פתוח הוא אם התרבות שלנו בכלל מסוגלת לאומץ הזה, או שתמשיך לדחוף כל מה שלא מסתדר אל השוליים
המעשה השלם, ה'אלוהי', אינו לסלק את הנדחה והמטונף אל השוליים אלא להעמיד אותו בדיוק במרכז כיסוד - וזה מה ששומר על התודעה של מצב החירום שאנו חיים בו
/ תובנות מרכזיות
- המדע הבדיוני של הגל החדש (שנות ה-50 וה-60 בארצות הברית) הוא היורש האמיתי של האוונגרד האירופאי, לא הספרות ה'גבוהה'
- העידן הדיגיטלי, שהיה אמור לאפשר ריבוי קהילות שוליים אוטונומיות, דווקא ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, בדיוק כמו הקפיטליזם שבולע כל צורת חיים
- סדנאות הכתיבה האמריקאיות ייצרו 'קוקי-קאטר': הצורה משותפת לכולם ורק התוכן משתנה, ולכן הספרות האמריקאית נשמעת אחידה
- בספרות הספקולטיבית העכשווית פוליטיקת הייצוג תפסה את מקום העומק הצורני, עד שביקורות על 'בבל 17' מהללות את הגיוון ומתעלמות מהלשון
- ההיפוך של פדיה: אלוהים בונה את הארמון על הזבל כנקודת המרכז, והאומץ לחיות עם הזבל במרכז ולא לדחוק אותו לשוליים הוא האלוהי
למה כל הביקורות על 'בבל 17' מהללות רק את הגיוון - איש שחור מוביל, אישה היספנית - ומתעלמות לגמרי מהעומק הלשוני שבלב הספר?
ניתוח מאת מערכת פודקאסט·ישראל, מבוסס תמלול אוטומטי של הפרק. על המתודולוגיה והמגבלות
/ שאלות נפוצות על הפרק
- על מה הפרק הזה?
- המוסכמה שהשוליים הם רק סיפור של דיכוי וחלוקת משאבים מתערערת כאן לטובת טענה הפוכה: דווקא הקיום השולי הוא שמזין חיי נפש עשירים ויצירה. אדף טוען שהעידן הדיגיטלי, שהבטיח ריבוי קולות, ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, ושהיורש האמיתי של האוונגרד האירופאי הוא דווקא המדע הבדיוני ולא הספרות ה'גבוהה'. המתח האמיתי צף בקריאה בחביבה פדיה: המעשה האלוהי אינו לטהר ולדחוק את הזבל החוצה אלא להעמיד אותו במרכז, כיסוד. מה שנשאר פתוח הוא אם התרבות שלנו בכלל מסוגלת לאומץ הזה, או שתמשיך לדחוף כל מה שלא מסתדר אל השוליים
- מהן התובנות המרכזיות מהפרק?
- המדע הבדיוני של הגל החדש (שנות ה-50 וה-60 בארצות הברית) הוא היורש האמיתי של האוונגרד האירופאי, לא הספרות ה'גבוהה' · העידן הדיגיטלי, שהיה אמור לאפשר ריבוי קהילות שוליים אוטונומיות, דווקא ייצר מרכז סמוי וחזק יותר, בדיוק כמו הקפיטליזם שבולע כל צורת חיים · סדנאות הכתיבה האמריקאיות ייצרו 'קוקי-קאטר': הצורה משותפת לכולם ורק התוכן משתנה, ולכן הספרות האמריקאית נשמעת אחידה · בספרות הספקולטיבית העכשווית פוליטיקת הייצוג תפסה את מקום העומק הצורני, עד שביקורות על 'בבל 17' מהללות את הגיוון ומתעלמות מהלשון · ההיפוך של פדיה: אלוהים בונה את הארמון על הזבל כנקודת המרכז, והאומץ לחיות עם הזבל במרכז ולא לדחוק אותו לשוליים הוא האלוהי
מתיאור הפרק
שיחה עם שמעון אדף על הדאדא והסוריאליזם והתקבלות למרכז, עד כדי השפעה על תנועות נוער, אמילי דיקנסון עם הרצון להיות אף אחד, ריי ברודברי מאשפז חייזרים, על המרכז כמקום מקודש ועל היכולת האלהית לבנות את המרכז המקודש על גבי הפסולת והאשפה, על פי חביבה פדיה.