פרק 3: ממאבק לתקומה

הפרק השלישי של 'כאן זה לא אירופה' מתאר איך זכיית דנה אינטרנשיונל ב-1998 החזירה את ישראל לאהוב את האירוויזיון ופתחה עידן חדש של פופ עדכני וייצוג הקהילה הגאה.

אחרי עשור של כישלונות באירוויזיון, רשות השידור שינתה כיוון ב-1998 וסגרה את הקדם, וועדה פנימית בחרה את דנה אינטרנשיונל — זמרת טרנסג'נדרית — שזכתה עם 'דיווה'. הזכייה התכתבה עם תרבות המועדונים והדנס של הקהילה הגאה, עם מצעד הגאווה הראשון ועם פתיחוּת ליברלית בישראל, והפכה לפריצת דרך תרבותית. בעקבותיה נשלחו להקת עדן (1999) ופינג פונג (2000), אך הפרובוקציה הפוליטית של פינג פונג עם דגלי סוריה עוררה זעם ציבורי. הפרק קושר בין מצב הרוח הלאומי, האירועים המדיניים ובחירות האירוויזיון של ישראל.

תובנות מרכזיות

• זכיית דנה אינטרנשיונל לא הייתה מובנת מאליה — היא עוררה התנגדות של חברי כנסת דתיים וחרדים, אך התקבלה לבסוף כמי שהביאה כבוד למדינה והוזמנה אפילו לכנסת.
• 'דיווה' הצליח כי שילב מסר של העצמה אישית עם פזמון לא-ישראלי שאפשר לשיר בכל שפה, בדומה ל'אבני בי' ו'הללויה' שזכו לפניו.
• בניגוד לתודעה של שנות ה-90 כעידן הרוק, בפועל הדנס שלט במצעדים והקהילה הגאה הייתה זו שאימצה אותו והפכה אותו לעדכני.
• הצלחת דנה הכשירה מחדש את הפופ בישראל כז'אנר לגיטימי ואופנתי, ופתחה דלת ללהקות כמו היי-פייב ועדן.
• יש גבול לסובלנות הישראלית: ניתן היה לשלוח זמרת טרנסג'נדרית, אך פרובוקציה פוליטית כמו דגלי סוריה ופזמון על חבר מדמשק נתפסה כניתוק וזלזול בקולקטיב.
• בחירות האירוויזיון של ישראל שיקפו תמיד את מצב הרוח הלאומי — מהאופטימיות של מגעי השלום עד פרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000.