ההסטוריה והטבע - על מהפכת הזמן היהודי | פרשת כי תבוא הגות וערכים | הרב תמיר גרנות

על מה הפרק?

התורה מחייבת להחזיק יחד שתי תודעות זמן, הזמן הטבעי המעגלי של החקלאות והזמן ההיסטורי הקווי של הזיכרון, ומקרא ביכורים והמושג חודש האביב הם הביטוי המובהק לחיבור הזה.

הבאת ביכורים לבדה דומה למעשר, לתרומה ולאסיף, אבל מקרא ביכורים מוסיף אמירה שלוקחת את החקלאי מהיבול של ההווה אל ארמי עובד אבי, יציאת מצרים והכניסה לארץ, ומסיימת ב״ועתה הנה הבאתי״. חז״ל העבירו את מקרא ביכורים לליל הסדר אך עצרו ב״באותות ובמופתים״, בלי ״ויתן לנו את הארץ הזאת״, כדי שהסיפור ייאמר גם בגלות. בדברים ט״ז המועדים מתוארים בזמן טבעי, חודש האביב, החל חרמש בקמה, באספך מגרנך ומיקבך, בעוד שבויקרא כ״ג הם קבועים בתאריכים לפי הלבנה. עיבור השנה נועד לסנכרן את לוח הלבנה ההיסטורי עם שנת החמה החקלאית, ומאז החישוב של בית הדין של הלל השני מעברים לפי התקופה האסטרונומית ולא לפי מה שרואים בשדה.

/ תובנות מרכזיות

• הזמן הטבעי קיים כי יש עונות ושמש, והזמן ההיסטורי קיים רק כי אנחנו זוכרים אותו.
  שמור תובנה
• חגיגות טבע ופריון היו אצל הרבה עמים, וגם מעשר היה קיים לפני מתן תורה, אבל תודעת זמן היסטורית הופיעה לראשונה בתנ"ך.
  שמור תובנה
• השעורה שהוכתה בברד כי הייתה אביב, כלומר כבר עומדת בקשיה, היא בדיוק התבואה שאפשר להניף עליה חרמש, ולכן החל חרמש בקמה וחודש האביב הם אותו זמן.
  שמור תובנה
• זמן היסטורי בלי זמן טבעי הוא גלות, וזמן טבעי בלי היסטוריה זה חיים רק בהווה; החיבור ביניהם יוצר היסטוריה שמחוברת לאדמה.
  שמור תובנה
• צאן ובקר ו״ובשלת״ בפסח של דברים מוסברים כחגיגה, ביטוי לפסח החקלאי של עונת ההמלטות, לעומת הפסח ההיסטורי שהוא רק גדי עזים וצלי בחיפזון.
  שמור תובנה

ניתוח מאת מערכת פודקאסט·ישראל, מבוסס תמלול אוטומטי של הפרק. על המתודולוגיה והמגבלות