נכות ומיניות | פרק 51 עם רונה סופר

במאית הקולנוע רונה סופר, שנפצעה קשה בגיל 15 ומתקשרת היום בלחישות בלבד, מספרת על השיקום הארוך, על שמירת הזהות בתוך בית החולים ועל הדרך שהובילה אותה לעסוק במיניות של אנשים עם מוגבלות.

אהל זילברמן רומנו ואינב בחר מארחות בפרק את רונה סופר, במאית ויוצרת קולנוע דוקומנטרי ופעילה למען שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שבעלת פודקאסט בנושאי מיניות, קולנוע וחברה. רונה מספרת על תאונת דרכים שעברה בגיל 15, שהותירה אותה עם פגיעות רבות ובהן פגיעה בקול שמאפשרת לה לתקשר רק בלחישות, ועל שלוש שנות שיקום בבית חולים בין הגילאים 15 ל-18. השיחה נוגעת בחוסר הזיכרון סביב התאונה, באתגר של לשמור על זהות נעורים אנרכיסטית בתוך מחלקה שיקומית, ובמשמעות העמוקה של דברים קטנים כמו צבע ציפורניים או נעלי דוקטור מרטינס. בחלקו השני הפרק נפתח לנושא המרכזי של רונה - מיניות ומוגבלות - תוך דיון נוקב בשפה ובמילים נכה, מוגבל ולקוי. הפרק מתאים למי שמתעניין בזהות, בגוף, בנכות וביצירה אישית כנה.

תובנות מרכזיות

• פגיעה בקול אינה רק עניין רפואי אלא חוויה חברתית: רונה מדגישה שהבעיה היא שהסביבה רועשת ושאנשים לא יודעים להקשיב, ושכשמקשיבים באמת שומעים אותה.
• הזיכרון הוא בנייה ולא רישום מדויק - רונה מתארת שאת האירוע המכונן של חייה היא לא זוכרת באמת, אלא בנתה אותו מסיפורים של אחרים.
• שמירה על דברים קטנים כמו צביעת ציפורניים בשחור או נעליים אהובות הייתה דרך לשמור על הזהות והאנושיות בתוך מצב של מטופלת ממוספרת.
• החברים הדתיים שלה שמרו על קשר רציף ולא חסכו ממנה את הכיף שלהם, וכך אפשרו לה לחיות חוויות נעורים דרכם גם מתוך בידוד שיקומי.
• רונה מבחינה בין נכות גופנית לבין מוגבלות אמיתית, ומציינת שהכירה אנשים בריאים בגופם שהיו מוגבלים מאוד, ושהיא מעדיפה את המילה נכה על פני מוגבלת.