פרק 6: לב פתוח לילדי המילואים - מחוון לצוותי חינוך והורים

מה באמת עובר על ילדי המילואים אחרי שנתיים של היעדרות הורה — ולמה מערכת החינוך חייבת לשים לב גם לילדים שאצלם 'לא קרה כלום'.

פרק מתוך הפודקאסט של השירות הפסיכולוגי-חינוכי של עיריית ירושלים, המנחה נועם גרין משוחחת עם הגר חן ציון ממקימות פורום נשות המילואים ועם ליאורה, פסיכולוגית חינוכית מומחית בשפ"ח ירושלים, על מצב המשפחות המגויסות והילדים בהן. השיחה מתארת את העומס התפקודי הכבד שנופל על ההורה שנשאר בבית, את הבדידות וההזנחה הבריאותית והתזונתית של אמהות המילואים, ואת הסימנים הרגשיים שמופיעים אצל הילדים — נסיגה התפתחותית, חרדה, קשיים חברתיים ולימודיים וחשיפה לטראומה משנית מהורה שחזר מהקרב. הדוברות קוראות למוסדות החינוך לקחת אחריות על כלל אוכלוסיית ילדי המילואים ולא רק על המקרים הקיצוניים, ומציגות מכוון משותף עם עיריית ירושלים לקראת שנת הלימודים. הפרק מיועד לאנשי חינוך, הורים ואנשי טיפול שרוצים להבין את המורכבות שמתחת לפני השטח.

תובנות מרכזיות

• ילד שאבא שלו 'רק' יצא למילואים רגיל — בלי פציעה או אובדן — נדחק הצידה, אבל הוא חווה הרבה ובית הספר חייב לתת עליו את הדעת גם כשהמצוקה אינה ניכרת.
• אחרי שנתיים מופיעה אצל חלק מהילדים נסיגה התפתחותית ממשית: ילדים גמולים חוזרים להרטיב, ילדים שנגמלו ממוצץ נצמדים אליו שוב, וקשה להם להתקדם בהתאם לגילם.
• ילדים חשופים בבית לתגובות פוסט-טראומטיות של ההורה שחזר מהקרב, ומפתחים 'טראומה משנית' — מושג שטבע צ'ארלס פיגלי — עם סימנים הדומים לפוסט-טראומה אצל מבוגרים.
• העומס מאלץ משפחות לברור משימות לפי מה שהכי קריטי, והבריאות נדחקת אחרונה: אמהות מדלגות על ממוגרפיה וטיפולי שיניים, והתזונה מתדרדרת ('חלב כארוחת ערב' כבדיחה עם השלכות אמיתיות).
• לפי תיאוריית ההתקשרות של ג'ון בולבי, הילד עלול לפתח סגנון התקשרות לא בטוח — לעיתים נצמד להורה ולעיתים נמנע ומתרחק מההורה שחוזר, מתוך פחד לחוות שוב את האובדן.