פרק 07 - פגיעה עצמית בנוער: בין המרחב הטיפולי לחצר בית הספר
פגיעה עצמית לא-אובדנית היא ניסיון נואש להפיג כאב נפשי — וכשהיא מתפשטת בכיתה כ'הדבקה חברתית', התשובה היא לא להעניש אלא ליצור קבוצת השתייכות חלופית.
הפרק, בהפקת השירות הפסיכולוגי החינוכי של עיריית ירושלים, עוסק בפגיעות עצמיות בבני נוער עם שתי אורחות: ד"ר רות גיסר, המנהלת את השירות הפסיכיאטרי להפרעות אכילה בילדים ונוער בהדסה, ורות וקשלק, פסיכולוגית חינוכית ורכזת חינוך על-יסודי במערב ירושלים. גיסר מסבירה את ההבחנה הקלינית בין פגיעה עצמית 'לא-אובדנית' (NSSI) לבין התנהגות אובדנית, את שורשיה בטיפול ה-DBT שפיתחה מרשה לינהן בסוף שנות השמונים, ואת הקריטריונים והסטטיסטיקה — כ-17%-20% מבני הנוער, עם פער בולט בין בנות לבנים. וקשלק מציגה 'תורת התמודדות' של מערכת החינוך בשלושה עמודים: התייחסות לפגיעה כסימפטום של הדבקה חברתית, טיפול פרטני, וגישור אל מענה טיפולי. הפרק מיועד לצוותי חינוך, יועצים והורים, ושופך אור על הגבול בין מה שבית הספר אמור לעשות (לזהות, למנוע ולהפנות) לבין מה שהקליניקה מטפלת בו.
תובנות מרכזיות
- פגיעה עצמית לא-אובדנית (NSSI) אינה ניסיון התאבדות — הכוונה היא נזק מתון לרקמת הגוף שמביא להקלה נפשית רגעית וויסות של קונפליקט פנימי, ולכן יש להבחין אותה מהתנהגות אובדנית.
- ההסבר ל'הדבקה החברתית' בכיתה (מחותכת אחת ביום ראשון לחצי כיתה ביום חמישי) הוא סיפור של בדידות וכאב: הסימפטום הופך ל'כרטיס כניסה למועדון' שמספק שייכות, נראות ושותפות גורל.
- כדי לוותר על הסימפטום צריך קבוצת השתייכות חלופית — וההצלחה תלויה במסגרת ולא בתלמיד: בדוגמת מרכז הלמידה, מה שעבד היה דווקא הכיבוד המזמין, הנוכחות הקבועה והמרחב, לא רק שיעורי העזר.
- ההתמודדות הפרטנית בבית הספר נשענת על שתי שיחות קשות אך אמפתיות ולא שיפוטיות — אחת עם הנערה (מסר של תקווה) ואחת עם ההורים (פסיכו-אדיוקיישן + הפניה לטיפול) — מתוך ההבנה ש'אף אחד לא חותך את עצמו כי טוב לו בחיים'.
- בית הספר לא אמור לתת מענה טיפולי אלא לזהות, למנוע ולהפנות; באוכלוסייה קלינית של מתבגרים שיעור הפגיעה העצמית מטפס ל-40%-60%, והתופעה רושמת עלייה מתועדת מאז הקורונה.
זאת אומרת שיש עלייה בכאב בשנים האחרונות? — שאלה שגיסר מכנה פילוסופית ומקצועית, ועונה עליה בזהירות: בין תרבות של אבחון-יתר לבין השפעות המדיה החברתית והבדידות שהיא מייצרת.