ויסות רגשי הוא לא רק 'להירגע מהתפרצות' אלא מנגנון עמוק שילדים בונים מתוך הקשר עם מבוגר שמרגיע אותם מבחוץ.
בפרק הפותח של הפודקאסט של השירות הפסיכולוגי-חינוכי של עיריית ירושלים, המנחה נועם גרין מארחת את מנהלת היחידה ההתפתחותית בשירות לשיחה מעמיקה על ויסות רגשי בגיל הרך. השתיים מפרקות את המיתוס שוויסות מתמצה בעצירת התפרצות, ומסבירות שמדובר ב'וסת' פנימי כמו במזגן — מנגנון שבודק מה מתאים למצב, ושאיתו לא נולדים מוכן. הילד לומד ויסות עצמי דרך ויסות הדדי עם מבוגר שהוא סומך עליו, ובדרך נוגעות גם בהבדלים מגדריים בציפיות החברה, בפרופיל התחושתי-סנסורי של כל ילד וברגשות הבסיסיים שמהם מתפתחים רגשות מורכבים. הפרק מיועד להורים, גננות ומטפלים שרוצים להבין טוב יותר את השפה הרגשית של ילדים צעירים.
תובנות מרכזיות
- ויסות אינו רק הרגעת התפרצות אלא 'וסת' פנימי הבודק מה מתאים למצב — כמו תרמוסטט שבוחן אם הטמפרטורה נכונה לנסיבות, ולא טמפרטורה מוחלטת.
- לא נולדים עם ויסות עצמי 'מהמפעל' — הילד נזקק תחילה לוויסות חיצוני ממבוגר שהוא סומך עליו (ויסות הדדי), ורק משם מפנים בהדרגה ויסות עצמי.
- ציפיות מגדריות סמויות מעצבות את התגובה שלנו: על בת מתפרצת נכעס מהר יותר, ולבן בוכה נאמר 'תהיה בוגר' — ומגיעות לכל ילד וילדה כל קשת הרגשות.
- לכל ילד פרופיל סנסורי שונה (שמיעה, מגע, איזון ותחושת מיקום במרחב), ורגישות תחושתית עלולה להוציא אותו מאיזון ולעורר תגובות שהסביבה לא תמיד מקשרת למקור התחושתי.
- רגשות מורכבים נבנים מרגשות בסיסיים אוניברסליים כמו שכל הצבעים נבנים מצבעי יסוד — ותפקיד המבוגר הוא לתת לרגש מילה ('האם יכול להיות שנעלבת?') ולהעלות את הילד שלב אחר שלב.
האם הרגשות המורכבים נוצרים אצל הילד מאליהם, או שמישהו מלמד אותו שקיים רגש מורכב יותר?