אליאל פרץ נחת מאלבניה ומתיישב בפודיום לדבר על האליפות עם הפועל באר שבע, על המסע מהיותו ילד מכבי תל אביב ועד לזכייה בתואר ועל הספקות שכרסמו בדרך.
הפרק מארח את הקשר אליאל פרץ, מבכירי השחקנים של העונה ואלוף עם הפועל באר שבע, מיד אחרי שנחת מאלבניה. השיחה נעה בין נוסטלגיה לעונת בני יהודה ולחבריו פז בן ארי ויוסי (בעל האמונות הטפלות), לבין ניתוח מקצועי של הזכייה באליפות: תחושת הסיפוק העצומה, הספקות ("אולי אנחנו לוזרים?") אחרי שתי תוצאות-תיקו דרמטיות בתחילת הפלייאוף, והלחץ שהגיע גם הביתה מאשתו ומהתקשורת. פרץ מספר על המסר הקבוצתי ש"אין מקום לטעויות" אחרי הכישלון מול מכבי תל אביב בעונה הקודמת, ועל לקיחת אחריות אישית ומשחק מבוקר יותר. הפרק מתאים לאוהדי הכדורגל הישראלי שרוצים מבט אישי ופנימי על מה שעובר על שחקן ברגעי שיא ולחץ, ועל הכימיה של מרכז השדה בבאר שבע.
תובנות מרכזיות
- פרץ מספר שכשהיה צעיר במכבי תל אביב לא היה מודע מספיק לסביבה, לתחרותיות ולתארים — ורק כשיצא החוצה ("אין הנחות, אני כבר לא תחת הכיפה שכולם שומרים עליך") הבין שצריך לעבוד קשה כל יום.
- המפתח לאליפות לפי פרץ היה הלקח מהעונה הקודמת — "אין מקום לטעויות". אחרי שתי טעויות קריטיות מול מכבי תל אביב (כרטיס אדום למזרחי ומסירה אחורה כושלת לשוער), הקבוצה החליטה על אחריות אישית, פחות סיכונים ומשחק מבוקר יותר מול השער.
- גם בשיא הקריירה עברו לו ולקבוצה ספקות אמיתיים — "אולי אני בחיים לא אזכה? אולי אנחנו מאבדים את זה שוב?" — במיוחד אחרי שתי תוצאות-תיקו בדקות התוספת (92, 96) בתחילת הפלייאוף.
- פרץ מודה שהוא מקבל פחות קרדיט תקשורתי משני הזרים-הכוכבים (קנגו/קינגס וונטורה), מכנה זאת בחיוך "גזענות חיובית", אך מדגיש שההערכה המקצועית שמגיעה אליו — מהנבחרת, מהקבוצה ומבחוץ — על מה שהוא מביא מעבר למספרים, היא מה שחשוב לו.
- פרץ מתאר את שלישיית מרכז השדה בבאר שבע ככימיה נדירה שלא חווה מאז הנוער — חלוקת תפקידים ברורה, אפס אגו וכל אחד משלים את השני, כשהיציבות והשקט שלו מאזנים את הפריצות הסילוניות של קינגס.
כשהמראיין שואל את פרץ אם בשבועיים שבין הספקות למשחק המכריע הוא באמת חשב לעצמו "אולי אני לוזר כזה? אולי אנחנו לוזרים?" — ופרץ מודה שהמחשבה הזו אכן עברה לו בראש, אם כי "לוזר זה מילה קשה".