דניאל הרטמן ותומר פרסיקו מנתחים מדוע ה-7 באוקטובר ניפץ את החוזה הישן בין החברה החרדית למדינה והפך את שאלת הגיוס למאבק זהות וקיום.
בפרק מבית מכון שלום הרטמן משוחחים דניאל הרטמן ותומר פרסיקו על המעבר של הציבור החרדי מעמדת קואליציה לעמדת אופוזיציה, שבה הרחוב וההפגנות הופכים לכלי המרכזי שלו, בדומה למחאות קפלן נגד הרפורמה המשפטית. הם טוענים שכישלון חוק הפטור מגיוס וחוק 'לימוד תורה כערך עליון', יחד עם זעזוע ה-7 באוקטובר, הם נקודת המפנה שבה נגמרה הסובלנות הישראלית לאוטונומיה החרדית. פרסיקו ממסגר את הדיון דרך מושג הרב-תרבותיות, מסביר כיצד חברה ליברלית למדה מאז שנות ה-60 לסבול מיעוטים לא-ליברליים, ומדוע מאז שנות ה-2000 יש 'בקלאש' עולמי לתפיסה הזו. הרטמן טוען שהיחסים בין החברה הרחבה לחרדים מעולם לא היו פלורליזם אמיתי אלא מניפולציה הדדית שמבוססת על כסף, ושכעת המחיר נעשה גבוה מדי. הפרק מיועד למי שמתעניין במתח הזהותי-פוליטי הפנימי בישראל ובשאלות של ערבות הדדית, ליברליזם וגבולות הסובלנות.
תובנות מרכזיות
- המעבר החרדי מקואליציה לאופוזיציה משנה את כלי הפעולה: במקום הצבעה בכנסת, הכלי המרכזי הופך להיות הרחוב וההפגנות, בדומה למחאות קפלן.
- לפי הדוברים, המשבר אינו באמת על מספר המתגייסים — גם חוק גיוס לא יפתור את החוסר של 12-18 אלף חיילים מיד — אלא על תחושת היעדר ערבות הדדית ואכפתיות בזמן מלחמת קיום.
- ההשוואה לקורונה חושפת דפוס עומק: התעלמות חרדית מחוקי המדינה שפוגעת לא רק בהם אלא בכלל האוכלוסייה, ובכל זאת לא הספיקה כדי לשבור את החוזה — רק ה-7 באוקטובר עשה זאת.
- פרסיקו מבחין בין החרדים לבין האָמיש: האָמיש מנותקים וחיים בפריפריה בלי להיתמך, ואילו החרדים תובעים אוטונומיה מלאה תוך כדי שהם ניזונים מתקציבי המדינה — וזו ליבת המורכבות.
- הרטמן מדגיש שאי-אפשר להציב גבולות בלי שותפות מוקדמת: כדי לבקר חברה צריך קודם ליצור נורמות, אכפתיות וברית חברתית חדשה — מהלך שתקף גם ביחס לערבים הישראלים-פלסטינים.
האם חברה ליברלית מחויבת לסבול בתוכה מיעוט אנטי-ליברלי שניזון ממנה אך מסרב לשאת בנטל — ומתי לגיטימי לומר 'זה כבר לא עובד'?