הפרק הזה מסריח

איך סירחון נורא אחד בלונדון של 1858 אילץ את הפוליטיקאים לבנות מערכת ביוב שבלעדיה הערים הגדולות שאנחנו מכירים פשוט לא היו יכולות להתקיים.

דרון פישלר לוקח את המאזינים אל 'הסירחון הגדול של לונדון, 1858' כדי להראות שהביוב הוא תשתית סמויה שעליה נשענת כל התרבות העירונית. הפרק מתאר עיר של שני מיליון איש בלי מערכת ביוב, שבה הפסולת זרמה אל נהר התמזה — אותו נהר שממנו שתו התושבים — וגרמה למגפות חולרה חוזרות. כשהקיץ החם של 1858 הביא את הסירחון אל בניין הפרלמנט עצמו, המחוקקים פעלו במהירות יוצאת דופן ומימנו את המהנדס ג'וזף בזלג'ט לבנות רשת ביוב ענקית שחלקים ממנה פעילים עד היום. הפרק מתאים לכל מי שאוהב היסטוריה, מדע יומיומי וסיפורים על תשתיות נסתרות, וגם מסביר בדרך כיצד בנויה האסלה ולאן באמת מגיעה הפסולת (רמז: לא לים, ובניגוד לסרט 'מוצאים את נמו').

תובנות מרכזיות

• קיומה של התרבות העירונית תלוי בביוב — בלי מערכת מסודרת לסילוק פסולת אי אפשר לרכז מיליוני אנשים במקום אחד, ולכן עיר גדולה מחייבת מערכת ביוב.
• ד"ר ג'ון סנואו הבין כבר אז שחולרה עוברת במים מזוהמים ולא ב'אוויר הרע', אך הממסד הרפואי דחה אותו והאנשים המשיכו לשתות מי תמזה מזוהמים.
• הפוליטיקאים פתרו את הבעיה במהירות חריגה רק כשהריח חדר לפרלמנט — המחשה לכך שבעיות מטופלות מהר כשמקבלי ההחלטות חשים אותן בעצמם.
• ג'וזף בזלג'ט הכפיל בכוונה את גודל הצינורות מעבר להערכה ה'נדיבה', בהנחה שהעיר תגדל — והחיזוי הזה הוא שמאפשר למערכת לתפקד עד היום.
• ה'עיכול' המעוקל באסלה מחזיק שלולית מים קטנה שחוסמת את עליית ריח הביוב חזרה אל הבית, ופועל על עיקרון הכלים השלובים בלי משאבות.