החבורה הגברית בתרבות הישראלית עם ד''ר מירי טלמון

ד"ר מירי תלמון קוראת את "מציצים" של אורי זוהר כסרט פולחן שמגלם משבר של הגבריות הישראלית ושל הזהות הקולקטיבית כולה.

ד"ר מירי תלמון, מרצה לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ממשיכה את סדרת ההרצאות על סרטי פולחן ישראליים ומתמקדת ב"מציצים" (אורי זוהר, 1972) כ"נכס צאן ברזל" של ארגז הכלים התרבותי הישראלי. ההרצאה עוקבת אחר דמות החבורה הגברית מן הקולנוע הציוני המוקדם — החלוצים הכובשים את הארץ בעבודה ובשירה ("זאת היא הארץ" של אגדתי, "הם היו עשרה", "החולמים") — ועד להתפוררותה לכדי "גבריות במשבר" אצל זוהר. תלמון מצביעה על מעבר מן הגבר החלוצי המגויס והקשוח אל הבטלן הבורגני חסר הייעוד, ומקשרת בין משבר זה לבין סרטי "החברים" (buddy movies) האמריקניים ולבין הזעזוע של מלחמת ההתשה ויום הכיפורים. ההרצאה מיועדת למי שמתעניין בקולנוע ישראלי, תרבות וזהות לאומית, ומציעה ניתוח מעמיק המחבר בין יצירה בודדת לבין תהליכים תרבותיים רחבים.

תובנות מרכזיות

• "מציצים" הפך לסרט פולחן בזכות חיבורו ל"ארגז הכלים התרבותי" (מושג של חוקרת התרבות אן סווידלר) — מאגר הסמלים, הנרטיבים והערכים שבני התרבות שולפים מתוכו, ובמרכזו דימוי החבורה הגברית.
• הגבר העברי-ציוני בגופו הקשוח עוצב כחלופה ל"יהודי הגלותי" הלמדן והפסיבי, תוך הדחקה כפולה — גם של היהדות המסורתית וגם של הנשיות כזהות לגיטימית.
• כבר ב-1964, בסרט "חור בלבנה" (תסריט עמוס קינן), זוהר מקדים את זמנו ומציע פרודיה על המיזם הלאומי-הגברי: החלוצים מצולמים בישיבה פסיבית ומשותקת במקום במונטאז' הקצבי של העשייה הציונית.
• תלמון משווה את צלניק ומזרחי מ"חור בלבנה" לסרטי ה-buddy movies האמריקניים — לפי החוקרת מולי הסקל הם סימפטום לתגובה פוסט-טראומטית למלחמת וייטנאם ולתמורות שחוללה התנועה הפמיניסטית.
• לפי מיכאל פייגה ולואיס רוניגר, מלחמות ההתשה ויום הכיפורים מסמנות את ההחלפה של אידאל החלוץ האלטרואיסט ב"אנטי-פראייר" הדואג לאושרו הפרטי — רקע שמסביר את הגבריות חסרת-הייעוד של גוטה ואלי ב"מציצים".